החלטה בתיק ברע 261/06

1.      בפני בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; דמ 2350/04), אשר קיבל את תביעת המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה.

2.      בבית הדין האזורי טענו המשיבים כי עבדו במסעדה בקניון הנגב בבאר שבע שהפעילו המבקשים (להלן - העסק), עד לפיטוריהם בחודש ינואר 2004, ללא מתן הודעה מוקדמת.

3.      בית הדין האזורי בחן את טענות הצדדים וכלל חומר הראיות שהיה בפניו, שמע את העדויות, ופסק כי יש לקבל את תביעת המשיבים, כאמור. אשר לזהות המעביד, קבע בית הדין האזורי כי יש לדחות את טענת המבקש 2 בדבר העדר יריבות. זאת, משנמצא כי לצד הרישום הפורמלי של המבקשת 2 כבעלת העסק, היה המבקש 1 מעורב ישירות בפעילות במקום. משכך, נקבע כי יש לראות במבקשים כמעבידים משותף, ביחד ולחוד.

4.      אשר לנסיבות סיום העבודה, קבע בית הדין האזורי כי הוא מעדיף את גרסתם של המשיבים, לפיה היוזמה לניתוק יחסי העבודה באה מצידם של המבקשים. בהתאם לכך, נקבע כי המשיבים זכאים לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. שיעור פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים הופחת לגובה הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפיטורים ועד למועד מתן פסק הדין. בנוסף, בהתחשב בעדויות הצדדים וכלל החומר שהיה בפניו, קבע בית הדין האזורי כי על המבקשים לשלם למשיבים פדיון ימי חופשה, קצובת הבראה והוצאות משפט.

5.      בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי באשר לנסיבות סיום העסקתם של המשיבים ולזכותם לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, הנובעים מקביעה זו; עוד טוענים המבקשים להעדר יריבות בין המבקש 1 למשיבים; ולטעויות בחישוב פדיון ימי החופשה, ההבראה ודמי ההודעה המוקדמת שנפסקו למשיבים, לאור כספים שהעידו שקיבלו.

6.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובתיק בית הדין האזורי, אני מחליטה לדחות את הבקשה, בחלקה. זאת, בהתאם ל תקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

7.      כלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות והראיות שהיו בפניה.

בהליכי דיון מהיר, בפרט, התערבותה של ערכאת הערעור היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות (ראה דב"ע נז/212-9 משה קוריאט - נירה שובל, מיום 27.04.98).

בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום לחרוג מאותו כלל.

אשר לטענת העדר היריבות, הרי שבית הדין האזורי בחן את כלל המסמכים הרשמיים הנוגעים לבעלות העסק, שמע את עדויות הצדדים באשר למעורבותו הישירה של המבקש 1, ומצא כי המבקש 1 נטל חלק בקבלת המשיבים לעבודה ובסיום העסקתם והיה מעורב באופן יומיומי בניהול העסק. משכך, מוצדק היה לראות במבקש 1 מעביד במשותף, יחד ולחוד, עם המבקשת 2.

אשר לטענת נסיבות סיום העסקתם של המשיבים, הרי שקביעתו של בית הדין האזורי יסודה בהתרשמותו מעדות הצדדים. קביעה זו קיבלה חיזוק גם מן העובדה שהעסק נסגר זמן קצר לאחר סיום העסקתם של המשיבים, והוחלפה בו הבעלות, ולאור הסתירה הפנימית שעלתה בגרסת המבקשים באשר לנחיצותם של המשיבים בעבודה.

בנסיבות העניין, נחה דעתי, כי ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי ראויים להתאשר, משלא מצאתי סתירה בולטת לעין בחומר הראיות, או טעות של ממש המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. ויודגש, לערכאת הערעור לא קיים היתרון שהיה לערכאה הדיונית להתרשמות בלתי אמצעית מן הראיות (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352). לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי זו גם לאחר שעיינתי בהפניות המבקשים בבקשתם לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי.

8.      לסיכום, ככל שבקשת המבקשים נוגעת לקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית הדין האזורי באשר לעצם זכאות המשיבים לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, הרי שהיא נדחית בזאת.

יחד עם זאת, אני מוצאת, כי טענות המבקשים כנגד הסכומים שנפסקו בגין דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה, וקיזוז הסכום שנטען שקיבלו, בתום תקופת העבודה - טעונים תגובה.

9. סוף דבר - הבקשה נדחית בחלקה, כפי שמפורט בסעיף 8 לעיל.

תגובת המשיבים תוגש לבית הדין, בתוך 21 יום.

התיק יובא לעיוני ביום 04.06.06.

ניתנה היום, ‏י"ג אייר תשס"ו (‏11.05.2006) ותישלח לצדדים בדואר.

                                                                        ורדה וירט ליבנה, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: