החלטה בתיק ברע 2121/05

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי כי הבקשה אינה מצריכה תשובה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נ' גרוסמן) מיום 09.12.05 בת"א 19522/04, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים-הנתבעים לחייב את המשיבה-התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם.

לטענת המבקשים, יש מקום לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם, שכן מדובר בתביעה מופרכת, ונוכח העובדה שהמשיבה הינה חברת חוץ, קיים חשש כי לא יוכלו להיפרע ממנה.

לעניין סיכויי התביעה חוזרים המבקשים וטוענים כי לא היו מעורבים בעסקה הנזכרת בכתב התביעה ולפיכך אין כל יריבות בינם לבין המשיבה.

לעניין זהותה של המשיבה מטעימים המבקשים כי מדובר בחברה אנגלית, וכי אנגליה אינה חברה באמנת האג שמכוחה ניתנות הקלות למדינות החברות בה [ראה: תקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), התשי"ד-1954 וכן תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1968, ש.ד.]. לטענתם, היעדרה של אנגליה מרשימת המדינות מצדיק את חיובה של המשיבה בערובה להבטחת הוצאותיהם. עוד טוענים המבקשים כי אל מול "המגמה לשלב את מדינת ישראל בקהיליית העמים, ולא לחסום את דרכו של תושב חוץ מול נתבע ישראלי",כלשון בית המשפט קמא בהחלטתו, עומד הצורך להבטיח את הנתבע המקומי, שנגרר להליך שלא בטובתו, ובהקשר זה מזכירים המבקשים את הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן את הוראת סעיף 353א לחוק החברות, אשר החליף את הוראת סעיף 232 לפקודת החברות. לבסוף, טוענים המבקשים כי מדובר בחברה זרה שאין לה נכסים בארץ, שלא הציגה הוכחה כלשהי כי תוכל לפרוע את ההוצאות שייפסקו לחובתה אם תפסיד בתביעתה, ושמכתבי בי הדין שהגישה עולה תמונה הפוכה, לפיה לאירועים שברקע התביעה השפעה ניכרת על עסקיה.  

דין הבקשה להידחות.

הוראת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

הוראת סעיף 232 לפקודת החברות הורתה אותנו:

"מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון  בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".

והוראת סעיף 353א לחוק החברות מורה אותנו:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

מעיון בהוראות הדין עולה כי ההחלטה האם לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע לעולם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהחלטות ממין זה, הנוגעות באופן מובהק לניהולו של ההליך.

לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט קמא המחייב את התערבותה של ערכאה זו. בית המשפט מצא שהתביעה מצריכה בירור לגופו של עניין וסירב להורות על הפקדת ערובה רק מן הטעם שהתובעת היא חברת חוץ. אכן, אין די בנימוק שהתובע הינו תושב חוץ על מנת לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אלא יש צורך לבחון כל מקרה לגופו ולשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים (ראו למשל: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865).

בענייננו, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת התומכת בטענת המבקשים כי מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים. לא נעלם מעיני נספח י' לבקשת רשות הערעור באמצעותו רוצים המבקשים להוכיח העדר יריבות. ברם, לא די במסמך זה (מכתב ממשרד עורכי-דין בהונג-קונג המתייחס לזהות בעלי המניות של Samuel-rozenbaum HK Limited) בכדי להוכיח את הטענה האמורה. בנוסף, לא הונחה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענת המבקשים כי הסולבנטיות של המשיבה מוטלת בספק נוכח האירועים שברקע התביעה. נוכח האמור, עולה כי הנימוק היחיד שנותר המצדיק לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה הינו היותה חברה זרה, וכפי שהוסבר לעיל, אין די בנימוק זה.

מעבר לדרוש אעיר, כי החלטת בית המשפט קמא בעניין זה היא החלטת ביניים. אם יתברר כי אכן קיים חשש באשר ליכולתה של המשיבה לנהל את עסקיה, יהיו המבקשים רשאים לחזור ולפנות לבית המשפט קמא בעניין זה, אשר יוכל לשנות מהחלטתו, אם  ימצא לנכון  לעשות כן (ראו למשל: רע"א 3685/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, דינים עליון עג 886). 

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום י"ג באלול, תשס"ו (6 בספטמבר 2006), בלשכתי, בהעדר הצדדים.