החלטה בתיק ברע 1920/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 20.5.2007, בה הורה בית משפט קמא על הוצאת תצהירי העדות הראשית של המבקשים מהתיק, מאחר שהוגשו באיחור.

            מדובר ב"סיבוב נוסף" של הצדדים בפני ערכאה זו בקשר לאותה תביעה ובהמשך להחלטתי הקודמת בבר"ע 1619/07, שהוגשה ביום 13.2.2007 על ידי המבקשים והבקשות בעקבותיה. יש להצר על כך שההליך נסתבך מעבר למידתו הראויה ואציג בקצרה ככל שניתן את ההליכים הקודמים.

1.         בין המבקשים (התובעים) לבין המשיבים (הנתבעים) מתנהלות תביעות שאוחדו בבית משפט השלום בחדרה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין ההליכים המקדמיים (תשובות לשאלון וגילוי מסמכים), וביום 11.1.2007 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים לעיין במסמכים שברשות המשיבים, וקבע כי חשיפתם של המסמכים תדחה עד לאחר הגשת תצהירי המבקשים, בהתאם להלכת סוויסה.

עוד קבע בית משפט קמא, כי תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשים יוגשו עד ליום 11.2.2000, לאחר שהמועד להגשתם נדחה מספר פעמים. ואכן תצהירי העדות הראשית של עדי המבקשים הוגשו במועד, למעט תצהירי המבקשים עצמם. בקשה נוספת של המבקשים להאריך המועד להגשת תצהיריהם נענתה והמועד להגשת תצהירי המבקשת הוארך עד ליום 18.2.2007 ולהגשת תצהירי המבקש עד ליום 27.2.2007 . במקביל, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא בעניין חשיפת המסמכים וכן ביקשו לעכב את ביצוע ההחלטה לעניין המועד להגשת התצהירים, עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 1619/07).

ביום 20.2.2007 ניתנה החלטתי בבקשה לרשות ערעור, בה אפשרתי למבקשים לחזור ולעתור בבית משפט קמא לעיון חוזר בבקשה לגילוי מסמכים והוריתי לבית משפט קמא לעשות שימוש בתקנה 119 ולבחון את המסמכים שגילויים מתבקש. עוד נקבע בהחלטה כי " למען הסר ספק, אין באמור לעיל, כדי לעכב המועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, כפי שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט" (בשלב זה כבר חלף המועד להגשת תצהירי המבקשת).

2.         המבקשים התעקשו שלא להגיש תצהיריהם בטרם תינתן החלטה סופית בעניין גילוי המסמכים, וביום 25.2.2007 בהתאם להחלטתי בבר"ע, פנו לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בעניין גילוי המסמכים וצירפו לה בקשה להארכת מועד להגשת התצהירים.

ביום 26.2.2007 קבע בית משפט קמא בהחלטתו כי " אין מקום להאריך את המועד להגשת התצהירים - וביהמ"ש המחוזי קבע זאת באופן חד משמעי". בנוגע לבקשה לשימוש בתקנה 119 לתקנות סד"א נקבע כלהלן: " לגופו של ענין - עם כל הכבוד להחלטת ביהמ"ש המחוזי - הוראות תקנה 119 מאפשרת לביהמ"ש לעיין במסמך אך אינה מחייבת אותו לעשות כן. ה"מסמכים" כאן הן הקלטות של שיחות שבין התובעים לנתבעת - וגם ללא עיון בהן נחה דעתי כי יש להותיר את החלטתי מיום 11.1.07 על כנה".

3.         לאור החלטת בית משפט קמא, פנו המבקשים שוב לערכאת הערעור בבקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה ובבקשה להבהרת החלטה - לעניין הפעלת תקנה 119 על ידי בית משפט קמא. כן ביקשו המבקשים לדחות את המועד להגשת התצהירים.

ביום 28.2.2007 ניתנה החלטתי לעניין התנהלות הערכאה הדיונית ואיני רואה לחזור על הדברים. הוריתי למשיבים להגיש לעיוני את המסמכים שגילויים מתבקש על מנת שאעשה שימוש בסמכותי לפי תקנה 119. לעניין המועד להגשת התצהירים קבעתי כי " איני נעתר לבקשה לדחיית מועד הגשת תצהירי עדות ראשית על מנת 'שלא ידחוק הליך הביניים את רגלי ההליך העיקרי ושלא יגרום לדחיית שמיעת הראיות לזמן בלתי מוגבל'". (נדגיש כי במועד החלטותי הנ"ל כבר חלף המועד להגשת תצהירי המבקשים).

4.         המבקשים לא הרפו ולטענתם נוצרה חוסר בהירות בהחלטות של ערכאת הערעור וחוסר הבנה של הערכאה הדיונית בכל הקשור להארכת המועד להגשת תצהירים מטעמם. לכן, שבו והגישו לבית משפט זה ביום 6.3.2007 בקשה דחופה לעיון מחדש בהחלטה תוך שהם מדגישים כי התיק קבוע לקדם משפט ליום 20.5.2007 והארכת המועד לא תגרום לנזק, לחילופין ביקשו לאפשר להם להגיש תצהירים משלימים בהתאם להחלטה בעניין העיון במסמכים. בהחלטתי מיום 6.3.2007 שבתי וקבעתי כי " אין מקום לשינוי החלטתי, ועל המבקשים להגיש תצהיריהם גם טרם מתן החלטה סופית בבקשה".

5.         ביום 8.3.2007 הגישו המבקשים לערכאה הדיונית בקשה נוספת להאריך את המועד להגשת תצהיריהם, עד לאחר מתן פסק דין בבקשה לרשות ערעור. בית משפט קמא דחה את הבקשה להארכת מועד וקבע כי " נראה כי לב"כ התובעים נתהפכו היוצרות והוא סבור כי בית המשפט כאן יושב כערעור על בית המשפט המחוזי?! בית המשפט המחוזי דחה בקשת התובעים לדחות מועדי הגשת תצהירים וכיצד תינתן כאן החלטה הסותרת החלטה זו של בית המשפט המחוזי?".

6.         אף בשלב זה סברו המבקשים (לטענתם) כי שתי הערכאות אינן מבינות האחת את השניה וכל אחת מגלגלת את נושא הארכת המועד להגשת התצהירים לערכאה האחרת, וביום 25.3.2007 הגישו לערכאת הערעור בקשה לעיכוב ביצוע, במובן שיוארך המועד להגשת תצהירי עדותם. ביום 26.3.2007 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, שבתי והפניתי להחלטתי מיום 8.3.2007 וחזרתי וקבעתי כי " ייכבדו המבקשים ויגישו תצהירים במועד, ללא קשר להחלטה הסופית שתינתן בבקשה שלפני". עוד הבהרתי בהחלטה כי " דווקא התעקשות המבקשים שלא להגיש התצהירים כל עוד לא ניתנה החלטה סופית בבר"ע, עלולה לעורר מחשבות נוגות, שמא גרסתם של המבקשים תלויה במסמכים שייחשפו או לא ייחשפו בפניהם".

המבקשים לא הגישו תצהיריהם והמתינו להחלטתי בבר"ע הנוגעת לגילוי המסמכים, שניתנה לבסוף ביום 8.4.2007. לאחר שעיינתי במסמכים שגילויים התבקש מכוח תקנה 119, החלטתי שלא להתערב בהחלטה, שאפשרה למשיבים לדחות חשיפתם עד לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית של המבקשים, מכוח הלכת סוויסה.

7.         רק ביום 15.4.2007 הגישו המבקשים את תצהירי העדות מטעמם. ביני לביני ובשל האיחור בהגשת תצהירי המבקשים, הגישה המשיבה 1 ביום 28.3.2007 בקשה לסילוק התביעה על הסף. לחילופין ביקשה כי ייאסר על המבקשים להגיש את תצהיריהם. בנוסף הגישה המשיבה 1 בקשה להארכת מועד להגשת התצהירים מטעמה (שהיה קבוע ליום 25.3.2007) על מנת שלא יווצר מצב שתצהיריה יוגשו לפני תצהיריהם של המבקשים.

8.         ביום 20.5.2007 התקיים קדם משפט בתביעה, בו נשמעו טיעוני הצדדים בבקשות המשיבות. במהלך הדיון טענו המבקשים בנוסף כי יש למחוק את כתב ההגנה של המשיבה 1 מאחר שזו לא המציאה להם את המסמכים החסויים גם לאחר הגשת התצהירים מטעמם, ובכך הפרה את צו ערכאת הערעור, אשר הורה לה לעשות כן. בסיום הדיון ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה שבפני.

            בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי היה בהתנהגות המבקשים חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, זלזול מופגן בבית המשפט, בתקנות ובמועדים שנקצבו, וכי מדובר בנסיבות קיצוניות וייחודיות. בהחלטה נקבע כי במצב דברים זה לא ניתן לרפא את הפגם באמצעות תשלום הוצאות, ובהסתמך על תקנה 168ב' לתקנות סד"א נאסר על המבקשים להגיש תצהיריהם ולהעיד.

            בית משפט קמא דחה את בקשת המשיבה 1 לסילוק התביעה על הסף, מאחר שחלק מתצהירי עדי המבקשים הוגשו במועד, ועל כן יש לשמוע ראיות ולאפשר למבקשים להוכיח תביעתם על סמך הראיות שהוגשו במועד.

בית משפט קמא האריך למשיבים את המועד להגשת התצהירים מטעמם ודחה את הבקשה למחוק את כתב הגנתם. בהחלטה נקבע כי כל עוד לא הוכרעה שאלת תצהירי המבקשים, לא היה מקום לחייב את המשיבים להגיש תצהירים מטעמם, ועל כן אין לראות באי הגשת תצהירי המשיבים זלזול בבית המשפט ואין לנהוג דין שווה עם שני הצדדים.

9.         לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.