החלטה בתיק ברע 1884/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בת"א                שניתן ביום 12/5/06 בת.ק. 8979/05 ע"י כב' השופטת יעל אילני. בימ"ש קמא קיבל                               את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיב סך של 2,568 ש"ח בצירוף הוצאות משפט.

2.         המשיב, הוא התובע, הגיש תביעה נגד המבקש - בעל הבית, בגין תשלומים אותם התחייב בעל הבית לשלם לעירייה עבורו ולא שילם. המשיב שכר דירה מהמבקש. עם תום תקופת השכירות הסכימו הצדדים במסמך כתוב (להלן: "המסמך הנוסף") כי המשיב ישלם למבקש סך של 1,650 ש"ח לסילוק סופי של כל החובות לגבי חלקו בהסכם השכירות וכי למבקש לא תהיה כל דרישה נוספת ממנו. בכתב התביעה טען המשיב כי לאחר שהתפנה מן הדירה, קיבל דרישה מהעירייה לתשלום חוב ארנונה ומים, בה היה אמור לשאת בעל הבית. לטענתו, בהתאם למוסכם בין הצדדים במסמך הנוסף, על המבקש היה לשאת בתשלומים אלו. המשיב טען כי המבקש סירב לשלם את החוב על אף ההסכם הכתוב בין הצדדים.

בכתב ההגנה טען המבקש כי כוונת המסמך הנוסף היתה שהמשיב השלים את חלקו בחוב עפ"י הסכם השכירות, אולם לא את חלק החוב של שותפו לדירה שברח מבלי לשלם. המבקש טען כי מאחר והרישום בעירייה היה על שם שני השותפים על המשיב לשאת גם בחלק החוב של השותף שברח.

יצוין עוד כי המבקש הגיש כנגד המשיב תביעה שכנגד לתשלום סך של 12,000 ש"ח בגין הפרות שונות של הסכם השכירות ובגין מצבה הגרוע של הדירה בעת פינויה.

3.         בימ"ש קמא לאחר ששמע את הצדדים, קבע כדלקמן:

"לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בהסכם השכירות ובהסכם מיום 29/9/04 החלטתי לקבל את התביעה בחלקה, ולדחות את התביעה שכנגד. אני מעדיפה את עדות התובע על פני עדות הנתבע. נוסח ההסכם מיום 29/9/04 ברור. אין ספק שכוונת הצדדים היתה סילוק סופי של חובות התובע כלפי הנתבע על פי הסכם השכירות, ושלאחר שישולם התשלום עליו הוסכם במסגרת אותו הסכם, לא תהיה לנתבע כל דרישה נוספת כנגד התובע. יש לציין  שדמי השכירות שולמו מראש, כך שההתחשבנות נשוא ההסכם מיום 29/9/04 היתה אך ורק בגין תשלומים נלווים. הסבריו של הנתבע ועדותו על נסיבות עריכת ההסכם וכוונת הצדדים היו בלתי משכנעים. הוא מעלה הסברים שלא מתיישבים בהכרח זה עם זה...אין זאת אלא שהתובע מנסה לנער חוצנו מהסכם ברור ומפורש".

4.         בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי המסמך הנוסף שנחתם בין הצדדים ביום 29/9/04 משחרר את המשיב מתשלום. לטענתו שגה ביהמ"ש כאשר ייחס להסכם זה חשיבות יתרה על פני הסכם השכירות המקורי. עוד לטענתו, שגה בימ"ש קמא עת דחה את התביעה שכנגד שהגיש כנגד המשיב. המבקש מוסיף וטוען כי פרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא לא שיקף את מהלך הדיון ומטעם זה יש להיעתר לבקשתו.         

בתגובתו טוען המשיב כי המסמך הנוסף נחתם מרצונם החופשי של שני הצדדים. לטענתו, הוא נהג ללא דופי, פינה את הדירה במועד והשאיר אותה במצב מצויין. לטענתו, אין בבקשה ממש ויש לדחותה.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

(ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582).

6.         במקרה זה, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות שהביאו. בימ"ש קמא קבע על בסיס הראיות כי הוא מעדיף את גירסת המשיב על פיה כוונת הצדדים בעת החתימה על המסמך הנוסף היתה לסיים סופית את ההתקשרות ביניהם מבלי שתהיה למי מהצדדים כל דרישה נוספת כלפי רעהו.       

פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים שמצא ועל התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותם של העדים שהעידו בפניו. התרשמות זו קיבלה ביטוי בפסק הדין באופן שאינו משתמע לשני פנים. בנסיבות אלה, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערב בפסק הדין .

7.         אני דוחה את טענת המבקש כי פרוטוקול הדיון לא שיקף את התנהלות הדיון. כלל ידוע הוא כי על הפרוטוקול לשקף את עיקרי הדברים שאירעו בבית המשפט, אולם לא חלה על השופט חובה לרשום מילה במילה כל משפט. די אם הרישום משקף בצורה מרוכזת ותמציתית את עיקרי הדברים שנאמרו או התרחשו. (ראה ספרו של א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, הוצאת סיגא, תשס"ג - 2003 עמ' 252-253).

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.