החלטה בתיק ברע 1823/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב שניתן ביום 17/5/06 בת.ק. 1709/06 ע"י כב' השופט א. דורון. בימ"ש קמא קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את המבקשת לשלם למשיבה סך של 846 יורו ו- 1,000 ש"ח.

2.         המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת - חברת איסתא ישראל בע"מ, בגין נזק שנגרם לה ולבעלה כתוצאה מכך שהחמיצו טיסה באמצעותה היו אמורים לשוב לישראל מהולנד. בכתב התביעה טענה המשיבה כי רכשה חבילת נופש מן המבקשת, וזו לא טרחה ליידע אותה בדבר השינוי במועדי הטיסות חזרה לארץ. רק כאשר הגיעו המשיבה ובעלה לשדה התעופה, נוכחו לדעת כי הטיסה המריאה בלעדיהם. המשיבה טענה בכתב התביעה כי המבקשת ידעה על שינויי הזמנים מבעוד מועד - עוד בטרם צאתם את הארץ, ועל אף זאת, לא אמרה להם דבר. עוד טענה כי גם כאשר התקשרה לאשרר את מקומה בטיסה חזרה ארצה, לא נאמר לה דבר על השינוי בזמנים. המשיבה טענה כי בנסיבות אלה, בהן היא ובעלה נאלצו לשוב ארצה בטיסה אחרת, יקרה יותר, ובאיחור של יום, הם זכאים לפיצוי מהמבקשת.

המבקשת טענה כי היא עשתה את מירב המאמצים, נתנה למשיבה את כל המידע הנדרש, והבהירה לה באופן ברור בשעת ביצוע אשרור הטיסה חזרה, מה הם המועדים החדשים שנקבעו לטיסה. המבקשת טענה עוד כי המשיבה לא הקטינה את הנזק ובחרה לשוב ארצה בטיסה שמחירה גבוה ממחיר הכרטיס שקנתה מן המבקשת, וכי כל מטרתה של התביעה היא התעשרות שלא כדין.

3.         בימ"ש קמא, לאחר ששמע את הצדדים, קבע כדלקמן:

"אני קובע, אפוא, שהתובעת התרשלה ולא העמידה את מיטב הכלים שברשותה, על מנת שתקלה מהסוג שאירעה לתובעת ולבעלה, לא תקרה. אני מאמין שבפועל נמסרו לתובעת הפרטים המעודכנים, אבל מסירה זו נעשתה באופן שבלוני, כנראה, וחסר הדגשה. הנתבעת, שהיתה מודעת לשינוי, כאמור, זמן רב לפני כן, היתה צריכה לציין לסוכניה לקראת האשרור הממשמש ובא, שעליהם להדגיש בכל לשון של הדגשה כי מועד הטיסה חזרה השתנה, ובנסיבות בהן הסוכנת שביצעה את האשרור לא הגיעה לעדות, ולא עולה מהתרשומת שלה שום סימן להדגשה כזו, אני קובע שגם בחובתה זו כשלה הנתבעת. אני מייחס לתובעת רשלנות תורמת בסך 20% נוכח ממצאי או מסקנותי על שיחת האשרור שהתקיימה."

4.         בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי היא התרשלה, וזאת בניגוד לראיות ולעדויות שהוצגו בפניו. עוד לטענתה לא היתה למשיבה עילת תביעה נגדה שכן בימ"ש קמא קבע כי נמסר לה המידע הרלוונטי בדבר השינוי במועד הטיסה חזרה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעת בימ"ש קמא על פיה המידע נמסר באופן "שבלוני ובלתי מספק", אינה מבוססת. לטענתה, שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המשיבה לא יכלה להקטין את הנזק, שעה שהיא לא פנתה כלל למבקשת ורכשה כרטיסים חלופיים על דעת עצמה.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשת רשות הערעור, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי של ממש לערעור.

6.         זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

(ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582).

7.         במקרה זה, נתן בימ"ש קמא את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות שהביאו. בימ"ש קמא קבע, על בסיס הראיות, כי המבקשת התרשלה בכך שלא הבהירה למשיבה מיד כשנודע לה, מהם מועדי הטיסה חזרה לארץ.

טענת המבקשת כי לא קיימת עילת תביעה דינה להידחות. בימ"ש קמא הבהיר בפסק דינו כי אף שיתכן שהפרטים נמסרו למשיבה במועד האשרור, התרשלה המבקשת בכך שההודעה שנמסרה למשיבה לא היתה ברורה דיה. בימ"ש קמא הבהיר בפסק הדין כי אמירה סתמית במהלך אשרור הטיסה, אין בה כדי לקיים את החובה החלה על חברת הנסיעות לדאוג ליידע את הנוסעים בכל שינוי בלוח הטיסות.

בימ"ש קמא נתן פסק הדין מנומק כדבעי, פירט כראוי את חישוב גובה הנזק והביא בחשבון את חלקה של המשיבה בנסיבות שנוצרו. אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש - מדובר בפיצוי סמלי ומוצדק בנסיבות המקרה.

לאור כל האמור לעיל, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערב בפסק הדין.

הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח + מע"מ.