החלטה בתיק ברע 1793/07

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) מיום 20.3.2007, לפיה נתקבלה בקשת המשיבים-הנתבעים לחייב את המבקשים-התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים.

            העובדות הצריכות לעניין

1.         המבקשים מנהלים מאבק משפטי רב שנים בעקבות עסקה למכירת מניותיהם בחברת מכללת איסט לונדון - השלוחה בישראל בע"מ (להלן: " החברה"). לזכות המבקשת ניתן בבית משפט זה פסק דין שמחייב את החברה לשלם למבקשת סך של 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.7.98  - ת.א. (חי) 559/00 י.ב.ג.ל. ניהול והשקעות 1997 בע"מ נ' מכללת איסט לונדון (פורסם בנבו, 15.8.2005). לאחר שהמבקשת כשלה בגביית הכספים שנפסקו לזכותה על פי פסק הדין, עקב חדלות פירעון של החברה, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים, עורכי הדין שעסקו בעריכת ההסכמים מושא העסקה, ושהחזיקו בנאמנות עבור מי מהצדדים את מניות החברה. המבקשים טענו כי פעולות המשיבים גרמו להם לנזקים והעמידו תביעתם על סך של 1,000,000 ש"ח.

2.         המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענות של מעשה בית דין, התיישנות, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, שיהוי והיעדר עילה, ולחילופין ביקשו כי בית המשפט יחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בניהול הגנתם. המשיבים טענו כי מצבה הכלכלי של המבקשת  הוא קשה ולמעשה מדובר בחברה ריקה מתוכן. כן נטען כי מדובר בתביעת סרק שסיכוייה להתקבל קלושים.

3.         בית משפט קמא דחה את הבקשה לסילוק על הסף, והותיר את ההכרעה בשאלות ההתיישנות, השיהוי וחוסר תום הלב לשלבים מאוחרים יותר, מאחר ששאלות אלו כרוכות בבירור עובדתי. עם זאת נקבע, כי כתב התביעה לרבות הסעדים שבו, מנוסח באופן מסורבל ומעורפל, חסר פרטים חיוניים ומרחיב בעובדות שאינן רלוונטיות, וכי לכאורה, יש ממש בטענות המקדמיות של התיישנות, שיהוי והיעדר עילה.

בנסיבות אלו, ולנוכח מצבה הכלכלי של המבקשת, סבר בית משפט קמא כי מתקיימים התנאים לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ניהול ההגנה של המשיבים וחייב כל אחד מהמבקשים בהפקדת סך 50,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית, בקופת בית המשפט מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 וסעיף 353א' לחוק החברות תשנ"ט-1999.

על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

4.         בבקשה טענו המבקשים, כי לא נטען, וממילא לא הוכח, שהמבקש נמצא בקשיים כלכליים. בהיעדר טענה כזו ובהיות המבקש אדם פרטי, להבדיל מחברה, חזקה שיהיה ביכולתו לשאת בהוצאות שיושתו עליו ככל שתידחה התביעה, ואין עילה לחייבו בהפקדת ערובה. עוד טענו המבקשים, כי כתב התביעה וההליך שנוהל נגד החברה, מקימים עילת תביעה טובה נגד המשיבים. לאור זאת, עתרו המבקשים לבטל את ההחלטה, ולחילופין, להפחית את הערובה, שכן לטענתם מדובר בסכום גבוה ומוגזם, חסר כל יחס ראוי להוצאות הריאליות של המשיבים, תוך פגיעה בזכות הגישה של המבקשים לערכאות.

5.         מאחר שסברתי כי דין הבקשה, ככל שהיא מתייחסת למבקשת, להידחות ללא תגובה, הוריתי למשיבים לצמצם תשובתם לעניינו של המבקש 2 בלבד, ולהתמקד בשאלה אם החיוב במתן ערובה חל גם במקרה בו סיכויי התובענה קלושים, אך אין חשש לחוסנו הכלכלי של התובע.

המשיבים הגישו תשובתם בהתאם להחלטתי, וטענו, בין היתר, כי אין מקום להנחה שאין חשש לחוסנו הכלכלי של המבקש. זאת, לאור טענתו שאין ביכולתו לגייס את סכום הערבות, שהוא סכום סביר להוצאות משפט בסדר גודל מעין זה, ומכאן המסקנה שאין למבקש יכולת כלכלית לשאת בהוצאות אם תדחה התביעה.

לגופא של סוגיה,  טענו המשיבים, כי ניתן לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, גם כאשר אין חשש לחוסנו הכלכלי של התובע. זאת, מאחר שאחת המטרות העיקריות של תקנה 519 היא למנוע הטרדת התובע בתביעות סרק. על בית המשפט ליתן משקל למטרה זו ולחוסנו הכלכלי של התובע, ולאזן, בכל מקרה על פי נסיבותיו, בין שני שיקולים אלה. לטענת המשיבים, כל מסקנה אחרת תוביל לתוצאה כי תובע "עשיר" יוכל לעולם להטריד בעלי דין בתביעות סרק מבלי שיידרש להפקיד ערובה. לכן, וכתמונת ראי  לכלל לפיו אין לחייב תובע בהפקדת ערובה אך ורק בשל עוניו, אין לפטור תובע ממתן ערובה להוצאות מחמת "עושרו" בלבד.

            דיון

5.         מילים ספורות על תקנה 519(א) והשיקולים להחלתה:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"

בפסיקה פורשה התקנה באופן מצמצם והתגבשו מספר כללים להחלתה. לעניין תכליתה, נקבע כי " הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים" - רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח(5) 865 (2004). רציונל זה עומד אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שהיא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה - ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות פ"ד נא (3) 577 (1997). יש הגורסים כי זכות הגישה לערכאות נובעת מכבוד האדם ויש הסבורים שהיא מעוגנת בזכות הקנין - בה"ן 6857/00 יוליה רוטה נ' מרק נצבטייב פ"ד נד(4) 707   (2000).

על רקע זה, יש להחיל את התקנה באופן שמבטא את האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד "הנגרר" להליך משפטי כאשר נראה שמדובר בתביעה שסיכוייה קלושים - רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' אורי יניב פ"ד נד(2) 845    (2000); ע"א 8440/03 כהן נ' ליבוביץ תק-על 2004(3) 353 (2004); רע"א 7543/04 ליסטר

נ' ליסטרתק-על 2005(4) 51 (2004); רע"א 2083/06 צנטרום מרכז תוכנה בע"מ נ' אופטיקה הלפרין בע"מ תק-על 2006(1) 3641 (2006); רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ (פורסם בנבו, 15.4.2006).

6.         על בסיס שיקולים אלה, גיבשה הפסיקה מספר כללים לעניין החיוב בערובה להבטחת הוצאות הנתבע. ככלל, בית המשפט לא מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. עם זאת, תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות זאת - י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהד. 7) עמ' 900; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה תשיעית, 2007) עמ' 704-705, ועל בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט - ע"א 2877/92 אלטיף נ' מורשת בנימין (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז(3) 846, 850 ה-ו (1993).

המקרה הקלאסי לחיוב בערובה הוא, כאשר התובע לא המציא מענו כנדרש, או כאשר הוא מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע בגין הוצאותיו, אם תידחה התביעה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות  (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647 (1990) פסקה 5 לפסק הדין, זוסמן לעיל פסקה 691 וא. וינוגרד " תקנות סדרי הדין"  (מהד. 3, 1996) כרך ב' עמ' 915-916.