החלטה בתיק ברע 1759/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בפתח תקווה     שניתן ביום 26/4/06 בת.ק. 633/06 ע"י כב' השופטת ל. לב און. בימ"ש קמא קיבל את התביעה וחייב את המבקשת לשלם למשיבה סכום של 4,340 ש"ח.

2.         המשיבה הגישה נגד המבקשת - עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה"), תביעה על סך 4,340 ש"ח בגין נזק שנגרם לרכבה ע"י רכב של עיריית פתח תקווה. בכתב התביעה טענה המשיבה כי בעת שעצרה ברמזור אדום פגעה בה מאחור משאית של העירייה בה נהג מר יעקב מועלם. לטענתה, עצרה את הרכב ופנתה לנהג, אולם הוא הכחיש כי פגע בה וטען כי דבר לא קרה. המשיבה טענה כי מאוחר יותר פנתה לעירייה בבקשה להשוות בין סימני הפגיעה ברכב לבין גובה המשאית, אולם נתקלה בחומה בצורה ובחוסר שיתוף פעולה מטעם העירייה.

3.         בימ"ש קמא לאחר ששמע את הצדדים, קיבל את תביעת המשיבה וקבע כדלקמן:

"היום שמעתי פעם ראשונה את גרסת הנהג, ובין השאר טען כי עובר לאירוע הצביע בפני אלו שישבו לצידו כי התובעת משוחחת בפלאפון ומיד לאחר מכן פנתה אליו בדברים. דבר מהאמור לא נמצא בדו"ח שנערך והוגש לעיוני ... נציג נוסף מטעם הנתבעת שגם הוא היה ברכב פינוי האשפה באותו היום לא יכול היה לתרום הרבה למחלוקות שלפנינו, שהרי לא יכול היה לזהות את התובעת וגם לא לציין באיזה סוג רכב מדובר. בנסיבות אלו, ללא כל היסוס, מעדיפה אני את טענת התובעת בדבר האירוע. רצתה העירייה להפריך את טענת עצם האירוע, יכולה היתה בעצמה לוודא כי הסימנים שעל הרכב לא תואמים וכי לא יתכן שרכב פינוי האשפה הוא שפגע ברכב הפרטי. דבר מסוג זה לא נעשה וחבל."                                    

4.         בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בימ"ש קמא עת הפך את נטל הראיה הקבוע בחוק והטילו על המבקשת בניגוד לכללי ההוכחה במשפט האזרחי. המבקשת מפנה לסיפא של הציטוט שהובא לעיל ממנו עולה לטענתה כי בימ"ש קמא פעל בניגוד לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". עוד לטענתה, שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המשיבה הוכיחה את התביעה בעוד שמעדותה עולה כי ההפך הוא הנכון. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעת ביהמ"ש על פיה גרסת הנהג עלתה לראשונה בביהמ"ש שגויה.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

במקרה זה, חלק מטענות המבקשת מתייחסות לממצאים ומסקנות עובדתיות שמצא בימ"ש קמא, ולכך שהעדיף את גרסת המשיבה על פני גרסתה שלה.

הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

6.         המבקשת טוענת כי בקשת רשות הערעור מעלה טענה משפטית עקרונית באשר להיפוך נטל ההוכחה ע"י בימ"ש קמא בהטילו על המבקשת את הנטל להוכיח טענותיה.  טענה זו דינה להידחות. בימ"ש קמא, בפסק דינו סקר תחילה את גרסת המשיבה - התובעת, ולאחר מכן את גרסת המבקשת - הנתבעת. בימ"ש קמא העדיף את גרסת המשיבה, ונימק זאת בפסק הדין. קביעת בימ"ש אליה מתייחסת המבקשת ועליה מושתתת בקשתה, הינה חלק מהנמקת בימ"ש קמא לשאלה מדוע העדיף את גירסת המשיבה ולא את גירסת המבקשת.

הלכה היא כי במשפט אזרחי על ביהמ"ש להכריע במחלוקת על פי הטיית מאזן ההסתברויות. לענין זה יפים דברי כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה מעודכנת ומשולבת תשס"ד - 2003, בעמ' 1506:

"מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא 'הטיית מאזן ההסתברויות' לזכותו של הנושא בנטל השכנוע; כאשר ה'שקילות' ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע...".

במקרה זה, הציגו הצדדים בפני בימ"ש קמא שתי גרסאות סותרות, וביהמ"ש העדיף, על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית מן הצדדים ומן העדים שהביאו ועל בסיס ממצאים עובדתיים, את גירסת המשיבה .

איני סבורה כי בנסיבות אלה קיימת הצדקה להתערב בפסק הדין.

הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח + מע"מ.