החלטה בתיק ברע 1726/04

2.         בבקשה לרשות ערעור שהגישה מלינה המבקשת כנגד חיובה בפיצויי הלנת שכר וכן נגד חיוב בהוצאות. 

3.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה לרבות בפסק הדין שביסוד הבקשה ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי אין מקום ליתן רשות ערעור.

4.         בימים אלה ניתן פסק הדין בדיון חוזר בערעור שהגישה עיריית לוד (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד ואח', מיום 28.7.05    (טרם פורסם)) לפיו חויבה העירייה לשלם לעובדיה ששכרם הולן פיצויי הלנה בשיעור שנתי כולל של 25%. באותו פסק הדין חברתי השופטת נילי ארד פסקה, כדברים האלה:

"תשלום השכר במועדו נועד לאפשר לעובד קיום מינימאלי בכבוד. אדם ששכרו הולן הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע. אי תשלום שכר לעובד במלואו ובמועדו, תוצאתו השבתת מקור פרנסתו ואילוצו להושיט יד לנדבת לבם של בני משפחה וחברים, לפנות למלווים ברירות שונים ומשונים. לדרך ייסורים זו נקלעו עובדי העירייה והפגיעה בכבודם הלכה ונמשכה ימים רבים".

ובהמשך:

"כמבואר לעיל, הלנות שכר בשל מצב כלכלי דחוק של רשויות     המדינה ובכללן הרשויות המקומיות היו מהגורמים העיקריים לחקיקתו של חוק הגנת השכר ועמדו בבסיסו לפני יובל שנים. אלא שבאותם ימים לא רק שהמדינה לא התחמקה מפיצוי עובדי הרשות הציבורית, כי אם מן המדינה יצאה היוזמה החקיקתית לחיוב רשויותיה בפיצוי העובדים בגין הלנת שכרם. זאת, במגמה ברורה ומוצהרת לבער מקרבה בראש וראשונה את התופעה הקשה של הלנת שכר ולהגן על החלשים מבין עובדיה...

על כך נוסיף. המעסיק הציבורי מחזיק בקופת הציבור, ניזון ממנה ונהנה מהכנסות שמקורן בכספי משלם המסים. מעצם מהותו חלה על המעסיק הציבורי חבות מוגברת להתנהגות בתום לב ובהגינות כלפי עובדיו. תירוץ לפיו אין בידו לשלם שכר עובדיו במועדו ובמלואו, מכיוון שאזל הכסף מקופתו, משמעו שימוש שלא כדין בכוחו השלטוני.

מצב דברים מעין זה עלה במלוא חומרתו בדו"ח ועדת חקירה בעניינה של עיריית לוד שמינה מנכ"ל משרד הפנים מתוקף הוראתו של סעיף 144 לפקודת העיריות. כעולה מאותו דו"ח נבע מצבה הקשה של העירייה, במידה לא מבוטלת, מכשלים חמורים בהתנהלות העירייה וראשיה וממחדליהם, שהיו גורם מכריע במשבר שפקד אותה. משכך הוא, אין העירייה יכולה לפטור עצמה במחי יד מחובת תשלום שכר לעובדיה, מחמת שהיא נסמכת על שולחנה של המדינה. אף לא תשמע עתירתה לפטור אותה כליל מתשלום פיצוי הלנת שכר  בשל "נסיבות שלא היו בשליטתה".

עם זאת, לא התעלמנו מטענות העירייה לפיהן המשבר הכספי אליו נקלעה נבע גם מגורמים חיצוניים-אובייקטיביים שלא היו בשליטתה ושהכבידו על פעילותה. כך, ובין היתר, במסגרת ההיערכות התקציבית הכוללת הופחת במידה ניכרת סיוע המדינה לרשויות המקומיות ועיריית לוד בתוכן. זאת, בנוסף לקושי בגביית תשלומי ארנונה מזה, והחובות הכבדים שנדרשה העירייה לפרוע לבנקים ולמלווים אחרים מזה. ההיבט הרחב והכולל של מצב דברים זה הינו בענייננו בגדר "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה", שיש בו כדי להצדיק הפחתת שיעורו של פיצוי הלנת השכר לעובדים והעמדתו על השיעור המידתי השקול וההולם, כפי שיבואר להלן.

עוד נקבע:

            "מצב גירעוני "כרוני" אינו עילה לפטור מפיצוי הלנה למעסיק הפרטי, על אחת כמה וכמה עת המדובר ברשות ציבורית, לרבות רשות מקומית. עצם התופעה של הלנת שכר "באופן עקבי" פסולה מכל וכל ויש לגנותה. על אחת כמה וכמה אין היא קולר להיתלות בו כנסיבה המצדיקה המשך הלנת שכר ופטור מפיצוי הלנה בצידו לעולם ועד".

ובהמשך:

                        " שכן, אף מפיצוי הלנה אין העירייה פטורה כליל. על כך עמדנו

לעיל בהרחבה ולא נוסיף אלא זאת: הגשמת האינטרס הציבורי מחייבת השתת פיצוי הלנה על העירייה ובמשנה תוקף. זאת, נוכח תכליתו של חוק הגנת השכר ומשנמצא כי הלנת שכר העובדים הינה "מכת מדינה" והייתה ל"מכה" מ תמשכת בעיריית לוד עצמה. במצב דברים זה, היענות למבוקשן של המדינה והעירייה לביטול מוחלט של פיצוי הלנה, משמעותה מתן היתר להפרת חוק בוטה ומתמשכת ועצימת עיניים לנוכח נגע אותו ביקש המחוקק הישראלי לבער מקרבנו לפני חמישים שנה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים עת מדובר ברשות ציבורית לאורה מכוונים דרכם אחרים, לרבות המעסיקים הפרטיים.

      קשיי תקציב בגינם אין משולם שכר עובדים וקשיי תקציב הכרוכים בתשלום פיצוי הלנה אינם שקולים כנגד הפגיעה שנפגעו עובדי העירייה בגין הלנת שכרם. בנדון זה אין נפקא מינה אם הסיבה לחדלות הפרעון אליה נקלעה העירייה נובעת מהתנהלותה הכושלת או אם הטעם לכך בצמצום תקציבים ובפיקוח לקוי של המדינה. בין כך ובין כך, לא על כתפי העובדים יוטל נטל האשראי בגין חוב השכר שלא שולם במועדו. אין העובדים קלפי משחק ביד מעסיקיהם, ואין להותיר את העובדים בחזקת "בני ערובה" בידי הרשויות המקומיות, במסגרת ההסדרים התקציביים בינן לבין המדינה".

5.        דברים אלה כוחם יפה אף לענייננו ובשל כך אין מנוס מדחיית הבקשה.

6.         אשר להוצאות - פסיקת הוצאות ושיעורן הינה עניין שבשיקול דעת של הערכאה הדיונית. בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, במיוחד משמדובר בבקשת רשות ערעור.

7.         הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום 750 ש"ח, נכון להיום.