החלטה בתיק ברע 1623/06

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי שהבקשה לא מצריכה תשובה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט חאג' יחיא) בת"א 22452/04 מיום 22.03.06, בה הורה בית המשפט על מינוי מומחה רפואי בתחום המחלות הזיהומיות לבדיקת המשיבה.

לטענת המבקשים, לא היה מקום להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום זה. בפתח בקשתם מטעימים המבקשים כי "הפעם, הוכח שהעקשנות משתלמת, וכב' ביהמ"ש קמא קיבל את בקשת המשיבה ומינה מומחה בתחום הזיהומי". לגרסתם, אין כל קשר בין אירוע התאונה, בו נחבלה המשיבה ברגלה השמאלית, לבין כריתת רגלה הימנית בעקבות פגיעתו של חיידק טורף שנתיים וחצי לאחר אירוע התאונה. המבקשים גורסים כי לא הובאה ולו ראשית ראיה המצדיקה מינויו של מומחה רפואי בתחום המחלות הזיהומיות, שכן מדובר באירוע שונה לחלוטין ומנותק, המצוי מחוץ לתחום הסיכון.

דין הבקשה להידחות. ההלכה היא, כי ניהול המשפט וסדרי הדין הינם עניינים שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מלבד במקרים חריגים (רע"א 4775/04 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו, דינים עליון סט , 100; רע"א 1315/07 פרופ' דב פלדברג ואח' נ' נחמיאס ואח', טרם פורסם). לא מצאתי כי המקרה שבפני הינו מקרה חריג המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור.

בהחלטה נגדה מופנית בקשת רשות הערעור שבפני נתן בית המשפט קמא דעתו להתנהלותה של המשיבה בבקשותיה הקודמות:

"לאחר גמר הטיפולים שניתנו לתובעת (המשיבה כאן, ש.ד.) בעקבות הזיהום, כולל קטיעת הרגל הגישה התובעת בקשה שהמומחה מטעם בית המשפט יבדוק אותה פעם שנייה.

...

מכל מקום, בא כוח הנתבעים (המבקשים כאן, ש.ד.) התנגדה לבקשתה של התובעת לבדיקה חוזרת, וטענה שהרגל שהתגלה בה הזיהום איננה הרגל שנפגעה בתאונה כי אין ראשית ראיה בכל המסמכים שצורפו לקשר בין הפגיעה הישנה בקרסול לבין הזיהום שהתרחש יותר מאוחר.

בא כוח הנתבעת 'המליצה' שאם בכל זאת יש מקום למנות מומחה כלשהו הרי זה מומחה זיהומולוג שיתבקש לחוות דעתו על הקשר האפשרי בין שני האירועים".

לא זו אף זו, נראה כי המבקשים בעצמם העלו את האפשרות למינוי מומחה רפואי בתחום הזיהומי, ולפיכך מוטב היה שטענתם לפיה "העקשנות משתלמת" לא היתה נטענת. עוד יש לזכור, כי בית המשפט קמא לא היסס לדחות את בקשת המשיבה לבדיקה חוזרת.

אכן, בית המשפט קמא לא מצא בחומר הרפואי שהונח בפניו תמיכה לטענת המשיבה בדבר קשר סיבתי בין התאונה לבין הזיהום. יתר על כן, בית המשפט היה ער לכך שאפשר שמטרתה של הבקשה למינוי מומחה בתחום הזיהום ובתחום השיקום היא "להמציא ראיה להוכחת צרכיה הטיפוליים והשיקומים של התובעת במצבה העכשווי". במקביל, ער היה בית המשפט גם לאפשרות ההפוכה, לפיה באם ייקבע שקיים קשר סיבתי בין האירועים, הרי שתהיה לכך השפעה על זכאותה של המשיבה לפיצויים. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי:

"מאחר ועל פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) אין התובעת רשאית להגיש חוות דעת מטעמה בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות הזיהום ברגלה הימנית ומאחר ועומדת במוקד המחלוקת שאלה רפואית מרכזית, ובשוקלי את טענות הצדדים לכאן ולכאן מצאתי לנכון בשלב זה למנות מומחה בתחום הזיהום בלבד אשר יחווה את דעתו על השאלה האחת והיחידה והיא קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי רפואי בין התאונה מיום 14/1/2003 ובין התפתחות הזיהום ברגלה הימנית של התובעת מאוחר יותר".

במצב דברים זה, משהוכח כי בית המשפט קמא נתן דעתו לכל ההיבטים הרלוונטיים, ומשההלכה נוטה להקל בסוגיית מינויו של מומחה (להבדיל מאי מינויו של מומחה) הרי שלא מצאתי לנכון להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה- אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום ד' באייר, תשס"ז (22 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.