החלטה בתיק ברע 1598/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט שמעון שר) מיום 24.1.2007, בה דחה בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, אך נעתר לבקשה להותרת צו העיקול על כנו, למרות דחיית התביעה.

לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), החלטתי לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

1.         המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מקוצר בגין עבודות עפר שביצע עבורה, וכן הגיש בקשה לעיקול זמני. הבקשה לעיקול זמני התקבלה והוטל עיקול אצל בנק אוצר השלטון המקומי על מלוא סכום התביעה. המבקשת הודתה בחלק מהתביעה ועל סמך הודאתה ניתן פסק דין חלקי והעיקול מומש לגבי אותו סכום. עם זאת, העיקול הזמני נותר על כנו בנוגע ליתרת סכום התביעה שנתבררה בינתיים.

2.         ביום 9.4.2006 החליט בית המשפט קמא לדחות את התביעה. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין אשר עדיין תלוי ועומד בבית משפט זה. לאור פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט קמא לשחרר את הכספים שעוקלו לידיה, והמשיב בתגובתו התנגד לבקשה ועתר לעיכוב ביצוע ולהשארת העיקול הזמני בתוקף. ביום 24.1.2007 החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, בהתאם למבחנים הנוהגים בפסיקה. לעניין העיקול הזמני, נקבע כדלקמן:

"באשר לעיקול הזמני, בכפוף לתקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, יוותר צו העיקול הזמני על כנו ובלבד שקיים צו כזה בתוקף עד לאחר מתן החלטה בערכאת הערעור זאת, על מנת שלא להכביד שלא לצורך על המבקש, באם אכן יתקבל ערעורו, עת יעתור לביצוע פסק הדין. סופו של יום...בעניין הבקשה להותרת העיקול הזמני על כנו, בכפוף לכל הערות לעיל, הריני נעתר לבקשה".

3.         מכאן הבקשה לרשות ערעור.

לטענת המבקשת, עם דחיית התביעה נגדה, פקע העיקול הזמני, ובית המשפט קמא אינו מוסמך להותירו על כנו. המבקש יכול היה להגיש בקשה לסעד זמני בערעור לפי תקנה 471(ג) לתקנות ורק בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן סעד כגון זה.

ואילו המשיב טען, כי צו העיקול הזמני לא פקע עם דחיית התביעה, שכן לא מתקיימת אף אחת מהחלופות בתקנה 370 לתקנות העוסקת בפקיעת צו זמני. לטענתו, משלא ביטל בית המשפט קמא את צו העיקול הזמני, נותר זה על כנו עד להכרעה בערעור. המשיב הפנה לכך, שבתקנה 373(3) שבוטלה נקבע במפורש כי צו העיקול יפקע במקרה ש"התובענה נדחתה, נמחקה או הופסקה", ואילו בתקנה 370(1) שבאה תחתיה, נקבע כי רק במקרה שהתובענה הופסקה יפקע הצו. מכאן, מסיק המשיב, כי מחוקק המשנה הביע דעתו שצו עיקול זמני נותר בתוקף גם במקרה של דחיית תובענה, עד להחלטה מפורשת בעניין של בית המשפט.

לטענת המשיב, בהחלטת בית המשפט נקבע כי צו העיקול הזמני יוותר על כנו עד להכרעה בערעור, ולאור מצבה הכספי הקשה של המבקשת, ביטול צו העיקול הזמני יביא לסיכול כל אפשרות למימוש פסק הדין, אם יתקבל ערעור המשיב.

לחילופין, מבקש המשיב לראות בתגובתו בקשה להותרת צו העיקול הזמני על כנו, לחילופין, להעבירה לבית המשפט שדן בערעור, ולחילופי חילופין, ליתן ארכה להגשת בקשה חדשה.

4.         טענתו של המשיב לגבי פרשנות תקנה 370 אינה יכולה לעמוד.

בתקנה 370(1) נקבע כי צו זמני יפקע, בין היתר, עם הפסקת התובענה. תקנה 360 לתקנות מגדירה את המונח " הפסקת תובענה" " לרבות דחיה ומחיקה של תובענה". מכאן, שצו זמני שניתן במסגרת תובענה שנדחתה, פוקע באופן אוטומטי עם דחיית התובענה. זו  לשון התקנות והיא ברורה.

לפיכך, איני מקבל את טענות המשיב כי הצו הזמני לא פקע. צו העיקול הזמני פקע עם דחיית התביעה, ומאחר שלא היה צו זמני בתוקף בעת מתן ההחלטה, הרי שבית המשפט לא האריכו ולא יכול היה להאריכו.

כאשר נדחית תובענה, לא קמה לתובע עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין, והמסגרת הראויה להותיר על כנו סעד זמני שניתן במסגרת התביעה שנדחתה, היא בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, כמצוות תקנה 471  - ע"א 3997/99 שטייניץ הנדסת תאורה בע"מ נ' מדינת ישראל תק-על 99(2) 1016 (1999) [סיטואציה נוספת בה נעשה שימוש בסמכות  ליתן סעד זמני בערעור, היא כאשר נדחתה תובענה לסעד הצהרתי, ועקב דחיית התובענה המשיך הנתבע בהליכים אחרים, כמו הליכי מימוש משכון - ראה ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ פ"ד נט(1) 325 (2004)].

ודוק: במצב הדברים הרגיל, הייתי נכון לראות את החלטת בית המשפט קמא, כהחלטה שניתנה במסגרת סמכותו לפי תקנה 471(א). ברם, ההחלטה ניתנה ביום 24.1.2007, לאחר שכבר הוגש ערעור על פסק הדין, ומשהוגש ערעור, הסמכות נתונה לבית המשפט שלערעור, כאמור בתקנה 471(ג).

5.         היה על המשיב להגיש בקשה ערוכה כדין למתן סעד זמני בערעור, ואני דוחה את בקשתו לראות בתגובה שהגיש לבקשה דכאן, כבקשה לסעד זמני בערעור. השיקולים בבקשה כזו, נוגעים, בין היתר, לסיכויי הצלחת הערעור, ואין בפני בית משפט זה את התמונה המלאה, על מנת שיהא באפשרותו לדון בבקשה כזו.

6.         לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה כי צו העיקול שניתן על ידי בית המשפט קמא בת.א. 2977/03 פקע וכי המבקשת רשאית לקבל את הכספים שעוקלו לידיה.

עם זאת, והרבה לפנים משורת הדין, אני "מקפיא" את הוראתי לגבי פקיעת העיקול למשך 21 יום, על מנת לאפשר למשיב לפנות בבקשה מתאימה למתן סעד זמני במסגרת הערעור.

המשיב ישא בהוצאות המבקשת בערעור ובשכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הפקדון שהופקד, במידה והופקד, יוחזר למבקשת.