החלטה בתיק ברע 1538/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בפתח תקוה שניתן ביום 14/3/2006 בת.ק. 3088/05 ע"י כב' השופט גבריאל שטרסמן. בימ"ש קמא דחה את תביעת המבקשים וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה.

2.         המבקשים, הם התובעים, הגישו תביעה כספית נגד המשיבה בגין נזקים שנגרמו למכוניתם עקב תאונת דרכים. המבקשים טענו כי עקב רשלנותה של המבקשת ובשל כך שסטתה מנתיב נסיעתה באופן לא זהיר, נפגעה מכוניתם של המבקשים בה נהג באותה עת בנם. מנגד טענה המבקשת כי היא נהגה בזהירות מירבית בעוד הנהג ברכב המבקשים נסע באופן בלתי זהיר ובמהירות מופרזת ועקב כך נגרמה התאונה.

3.         בימ"ש קמא, לאחר ששמע את הצדדים, קבע כדלקמן:

"בית המשפט שקל את כל העדויות ששמע וכן בדק את הממצאים לגבי הנזק במכוניות והוא פוסק שדין התביעה להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל. עדויות הנתבעת ועדיה עשו על בית המשפט רושם ראוי בדיוקן ובנכונותן. הסברו של הנהג במכוניתם של התובעים לא שכנע את בית המשפט. נוסף על כך, התובעים, הורי בנם הנהג, שידעו כי יש עד במכוניתם, לא זימנו אותו למתן עדות, למרות שידעו לבטח שהוא היה מסוגל לאמת את גרסתו ובית המשפט רשאי ואף חייב לזקוף עובדה זו לחובתו."

4.         בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי שגה בימ"ש קמא עת העדיף את גירסת המשיבה, והתעלם מכך שגירסה זו אינה מתיישבת עם נסיבות התאונה. לטענתם מיקום הפגיעה בשני הרכבים וההגיון ונסיון החיים, מצביעים על כך שהאחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של המשיבה. המבקשים טוענים עוד כי המשיבה הפרה את החובות המוטלות עליה על פי תקנות התעבורה ובעשותה כן, הרי שהיא האחראית לתאונה. המבקשים טוענים כי לא זימנו עד שהיה יכול לשפוך אור על נסיבות התאונה כיוון שהם אינם בקיאים בהליכים משפטיים ולא סברו כי אי זימון העד ישפיע על פסק הדין.

בתגובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל האיחור בהגשתה וכיוון שלא צורף לה תצהיר. עוד לטענתה, המבקשים העלימו בבקשתם עובדות רלוונטיות מעיני בית המשפט, ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אל לביהמ"ש לסטות מן הכלל על פיו לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הראשונה, אלא במקרים מיוחדים וחריגים שאינם מתקיימים במקרה זה.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

צודקת המשיבה בטענה כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור. פסק הדין ניתן ביום 14/3/06 ואילו הבקשה הוגשה ביום 4/4/06, לאחר שכבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בבקשה לא היתה כל התייחסות למועדים ולאיחור בהגשה.

מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

6.         גם לגופו של עניין אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

(ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582).

7.         במקרה זה, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות שהביאו. בימ"ש קמא קבע על בסיס הראיות כי בנם של המבקשים אשר נהג ברכב הוא האחראי לתאונה, זאת לאחר ששמע את עדותו, את עדות המשיבה ואת עדויותיהם של שני עדים נוספים שנכחו במקום. בימ"ש קמא ציין בפסק הדין כי נתן גם משקל לכך שהמבקשים לא טרחו להביא לבית המשפט כעד מטעמם את האדם הנוסף שנכח ברכבם בשעת התאונה.

לא מצאתי ממש בטענת המבקשים כי מיקום הנזק בשתי המכוניות אינו תואם את גירסת המשיבה - הטענה נטענה בעלמא ולא הוכחה על ידם.

פסק הדין של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים שמצא ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי לא קיימת כל הצדקה להתערב בו.