החלטה בתיק ברע 1248/07

זו הפעם השנייה שהמחלוקת הקיימת בין בעלי הדין והנוגעת לטענת ההתיישנות שבפי המבקשת, כלפי תובענה שהגיש כנגדה המשיב בתיק אז' 6114/04 של בית משפט השלום בנצרת, (להלן "התיק האזרחי"), מגיעה לערכאה זו. להלן יובאו העובדות הצריכות לענין.

המשיב הינו תושב רפיח ויליד 10/12/1983. לטענתו ביום 18/12/1989 הוא נפגע מאש חיילי צה"ל. ביום 1/9/2004 הגיש המשיב את תביעתו בתיק האזרחי כנגד המבקש. המבקשת הגישה כתב הגנה כנגד התביעה וביקשה לדחות התובענה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה היתה מבוססת על הוראותיו של סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות המדינה] תשי"ב - 1952, כפי שתוקן ב-2002 על ידי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), תשס"ב - 2002 שלהלן יקרא "החוק המתקן". ההוראה הכלולה בסעיף הנ"ל תיקרא "הוראת החוק".

המשיב הגיש במסגרת תגובתו לבקשת המבקשת בקשה להארכת תקופת ההתיישנות, במסגרת ס"ק (3) להוראת החוק. בית משפט קמא דחה את בקשת הדחייה של המבקשת ואגב כך האריך את תקופת ההתיישנות וזאת לאחר שאימץ את טענות המשיב באשר לנסיבות האיחור בהגשת התובענה, וזאת מבלי שניתנה למבקשת האפשרות לטעון בענין. החלטה זו תיקרא "ההחלטה הראשונה". המבקשת פנתה לבית משפט זה בבקשה לקבלת רשות לערער על ההחלטה הראשונה. הבקשה נדונה בתיק בר"ע 1220/05 של בית משפט זה. על פי החלטתי נדונה הבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור לפיה. בהחלטה שניתנה על ידי בערעור, נקבע כי למבקשת לא ניתנה הזדמנות נאותה לנסות ולשכנע את בית המשפט כי היתה למשיב הזדמנות סבירה להגיש את תובענתו בתוך תקופת השנתיים שבהוראת החוק, שאז אין הוא זכאי להארכת התקופה והדיון הוחזר לבית משפט קמא על מנת שישמע את טענות המבקשת לענין הארכת תקופת ההתיישנות ויתן החלטתו מחדש.

בית משפט שב לקיים דיון בענין ואף שמע ראיות בסוגיה שנתבקש להכריע בה אלא שבסופו של יום נתן החלטה בעלת אופי שונה ולפיה תביעתו של המשיב כלל לא התיישנה ביום בו הוגשה

[1/9/2004] ולפיכך אין כלל צורך להכריע בשאלה אם זכאי המשיב להארכת תקופת ההתיישנות, אם לאו, שהרי זו ממילא לא התיישנה בתוך המועד המקורי שנקבע בהוראת החוק. החלטה זו תיקרא להלן "ההחלטה השניה"והיא זו שעומדת כאן לדיון כאשר המבקשת עותרת לקבלת רשות ערעור עליה.

לאחר שבחנתי את בקשת המבקשת, עמדת המשיב והחלטת בית המשפט, להלן החלטתי ביחס להחלטה השניה שיצאה תחת ידיו של בית משפט קמא.

כרקע להבנה מלאה של הדברים אציין עתה את הנתונים הנוספים הבאים: הוראת החוק קובעת כי בית המשפט לא ידון בתובענה דוגמת זו שהוגשה כאן לאחר שחלפו שנתיים מעת אירוע מעשה העוולה תוך שניתנה לבית המשפט הסמכות להאריך התקופה האמורה בשנה אחת ובקטין בשלוש שנים וזאת, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה המקורית [שנתיים].

אין כל מחלוקת שתחולת החוק המתקן היא מיום 1/8/2002. ומה דינה של תובענה בגין אירוע שהתרחש לפני תחילת תחולתו של החוק המתקן ואולי כבר חלפו מאז התקופות שצויינו לעיל? כאן קובע המחוקק בסעיף 4(ב) לחוק המתקן כי שעה שמדובר בתובענה שעילתה במעשה שארע לפני תחולתו של החוק המתקן [1/8/2002] וטרם התיישנה, יימנו המועדים האמורים בהוראת החוק מיום תחולתו של החוק המתקן "ובלבד שבכל מקרה לא תעלה על תקופת ההתיישנות שחלה לפי הדין ביום המעשה".

משמעות הוראת המעבר הינה שאת התקופה בת השנתיים הקבועה בהוראת החוק, יש למנות מיום 1/8/2002. כפי שציינו לעיל הארוע נשוא הדיון כאן התרחש זמן רב לפני הגשת התביעה אך בשל היותו של המשיב קטין באותה עת לא התיישנה התובענה לפי הדין הקודם ביום בו הוגשה התובענה ולפיכך חלה עליה הוראת המעבר עליה עמדנו.

לנוכח עובדות ונתונים אלה קבע בית משפט קמא כי ביום 1/9/2004, טרם חלפה התקופה בת השנתיים ממועד תחולת החוק המתקן ולפיכך אין המשיב נזקק כלל להארכת מועד. כך קבע  בית משפט קמא תוך שהוא ראה עצמו משוחרר מהצורך להכריע בשאלה שבעטיה הוחזר אליו התיק.

נימוקיו של בית משפט קמא למסקנתו זו נראים בעיני ואני מאמצם. כאמור התקופה בת השנתיים החלה כאן ביום 1/8/2002. על המאטריה חולש חוק הפרשנות, תשמ"א - 1981 הקובע בסעיף 10(ב) כדלהלן:

לכאורה אם כן תקופת השנתיים הסתיימה  ביום 1/8/2004, אלא שכאן באה לעזרתו של המשיב ההוראה הקבועה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שזה לשונה:

לית מאן דפליג כי על פי תקנות בתי המשפט והוצאה לפועל [פגרות], תשמ"ג - 1983, חלה מידי שנה פגרת הקיץ של בתי המשפט מיום 16 ביולי ועד ליום 31 באוגוסט.

התקנות האמורות הינן בגדר חיקוק כמשמעותו בחוק הפרשנות. אמור מעתה כי תקופת השנתיים לתחולת החוק, מסתיימת לכאורה ביום 1/8/2004 אלא ומאחר ויום זה חל בתוך תקופת הפגרה, מסתיימת התקופה האמורה מיד בתום הפגרה דהיינו ביום 1/9/2004, והרי זה בדיוק היום בו הוגשה התובענה על ידי המשיב. על כך שסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות חל גם על פגרת בתי המשפט ראה למשל בע"א 3141/99 מגדל בע"מ נ' פונדמינסקישפורסם בפד"י נ"ה(5) עמ' 817.

ב"כ המבקשת עושה בטיעוניו מאמץ ניכר לשכנעני למעשה כי חוק הפרשנות אינו חל על החוק המתקן אך אין בדעתי לשעות לטיעון זה. חוק הפרשנות קובע בפרק התחולה שלו כי הוא יחול "לגבי כל תיקון והוראת מינהל אף אם ניתנו לפני תחולתו, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה".