החלטה בתיק ברע 1176/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה ביום 1/12/05 בתיק ת.ק. 4615/05 בבימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב, ע"י כב' השופטת הדסה נאור, שבה דחה בימ"ש קמא בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגד המבקשים בהיעדר התייצבות.

תמצית העובדות

2.         המשיבים הגישו תביעה בסך 6,040 ש"ח נגד המבקשים. בכתב התביעה טענו המשיבים כי מבקש 1, העובד במשרד התיווך אצל מבקשת 2, הטעה אותם באשר לגובה דמי הניהול בבניין בו שכרו דירה, באופן בו בפועל נאלצו לשלם סכום הגבוה מן הסכום שצויין במעמד החתימה על חוזה השכירות. עוד טענו המשיבים כי מבקש 1 התחייב בפניהם בעת החתימה כי ישכיר לצד שלישי חניה הצמודה לדירה ששכרו, והם לא יצטרכו לשלם עבורה, אולם לא עשה זאת, והם נאלצו לשלם עבורה במשך 12 חודשים. המשיבים הוסיפו וטענו כי המתווך גבה מהם דמי תיווך בסך 2,800 ש"ח שלא כדין, ובניגוד לאמור במודעת הפרסום דרכה הגיעו אליו.

3.         מבקש 1 הגיש כתב הגנה מטעמו, ואילו מבקשת 2 לא הגישה כתב הגנה לבימ"ש קמא.

בכתב ההגנה שהגיש מבקש 1 נטען כי  בין הצדדים אין כל יריבות, שכן מבקש 1 הוא עובד שכיר במשרד התיווך, ובינו ובין המשיבים לא נוצרה כל התחייבות. עוד נטען כי המשיב ערך את כל הבדיקות הרצויות בטרם חתם על חוזה השכירות, וכן בדק את פרטי החוזה בנוכחות אביו. מבקש 1 טען עוד כי למשרד התיווך אין נגיעה לדמי ניהול הבניין, בגינם לא משולמים דמי תיווך למשרד, והמשרד מעולם לא התחייב לדבר באשר לדמי הניהול.  עוד טען כי דמי התיווך שולמו על ידי המבקשים במעמד החתימה על ההסכם, ולפיכך אין לקבל את הטענה באשר לדמי תיווך שנגבו שלא כדין.

4.         המבקשים הוזמנו כדין לדיון בבימ"ש קמא ליום 20/7/05, ולא התייצבו. בימ"ש קמא, לפנים משורת הדין, לא נתן באותו מעמד פס"ד בהעדרם אלא איפשר למבקשים בהחלטה בכתב, להסביר מדוע לא התייצבו לדיון. אולם המבקשים, אף שההחלטה נמסרה להם כדין ביום 6/10/05, לא הגיבו ולא שעו לפניית ביהמ"ש. רק בחלוף פרק זמן של מעל חודשיים, נתן ביהמ"ש פס"ד בהעדרם, וקבע כדלקמן:

"הנתבעים הוזמנו כדין לישיבה אשר התקיימה ביום 20.7.05. אישורי המסירה נמצאים בתיק בית המשפט. הנתבעים לא הופיעו לדיון על אף שנתבע 1 הגיש כתב הגנה מטעמו.

באותה ישיבה החלטתי שלא לתת פסק דין בהעדרם, לאחר שלא התרשמתי כי הנתבעים זנחו את הגנתם, ואפשרתי לנתבעים להעביר לבית המשפט הסבר על אי התייצבותם בתוך 7 ימים מיום שיקבלו את החלטתי.

על אף שהנתבעים קיבלו את החלטתי ביום 6.9.05, לא טרחו להעביר את תגובתם לאי התייצבותם לדיון אשר התקיים ביום 20.7.05 עד עצם היום הזה, ולכן החלטתי לדון בהעדרם".

5.         המבקשים הגישו לבימ"ש קמא בקשה לביטול פסק הדין בה טענו כי מבקש 1 הפסיק לעבוד במשרד התיווך, ולפיכך לא קיבל זימון לדיון, ואילו נציג מבקשת 2 לא הופיע "כיוון שחש ברע". לטענתם, הם לא נימקו את אי התייצבותם כפי שנדרשו, כיוון שמועד התזכורת בו נקב ביהמ"ש בהחלטתו יצא בשבת. עוד נטען כי סיכויי הגנה של המבקשים טובים, ויש ליתן להם את יומם בביהמ"ש, אך לא צורף לבקשה כל תצהיר לאימות העובדות.

6.         בימ"ש קמא, לאחר שעיין בטענות הצדדים, דחה את הבקשה, והורה להשאיר את פסק הדין על כנו, ונימק החלטתו כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובנימוקי התגובה, הגעתי למסקנה שהדין עם התובעים. אכן אין לנתבעים אשר הוזמנו כדין לבית המשפט, הצדק סביר לאי התייצבותם, וכן הסברם לאי מתן התגובה במועד נשמע כהסבר מתחמק ומתחכם. לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובכתב ההגנה וכן בטיעונים לענין סיכויי ההגנה בבקשה ובתגובה, הגעתי למסקנה כי סיכויי ההגנה קלושים, ומשום כך, אני סבורה כי אין המקרה מצדיק ביטול פסק הדין ופתיחת ההליכים מחדש. הבקשה לביטול פסק הדין נדחית."

דיון

7.         בבקשת רשות הערעור שבפני, טוענים המבקשים כי אי התייצבותם לא נבעה מזלזול בביהמ"ש. המבקשים טוענים כי לא נימקו את אי התייצבותם כיוון שהמועד שקבעה השופטת נקבע לשבת. לטענתם, אל לו לביהמ"ש להיתפס לכללי פרוצדורה ועליו לתת להם את יומם בביהמ"ש, על מנת שלא יגרם להם עיוות דין.

לגופו של עניין טוענים המבקשים כי התביעה שהוגשה הינה תביעת סרק שאין בה דבר, ובאמצעותה מנסים המשיבים להרוויח כספים שלא כדין.

8.         בתגובתם לבקשת רשות הערעור טענו המשיבים כי זו הוגשה באיחור ניכר, ומטעם זה בלבד יש לדחותה. עוד טענו כי רק לאחר שהראו את רצינות כוונותיהם באמצעות פתיחת תיק הוצל"פ נגד המבקשים, טרחו המבקשים והגישו את הבר"ע. קודם לכן הם לא שעו כלל להזמנות לדין ולדרישת ביהמ"ש לנמק את אי התייצבותם לדין.

9.         בדיון שהתקיים בפני ביום 19/4/07 חזרו הצדדים על טענותיהם.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסק הדין, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

10.       תקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976 קובעת כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין או ההחלטה.

במקרה זה ניתן פסק הדין ביום 6/10/05, ואילו ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין ניתנה ביום 1/12/05. המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור רק ביום 29/1/06, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין ו כחודשיים לאחר שניתנה ההחלטה, שדחתה הבקשה לביטול פסה"ד, מבלי שנתנו כל טעם להגשת הבקשה באיחור.