החלטה בתיק ברע 1134/05

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת (כבוד השופט ד' צרפתי) במסגרתה נתקבלה בקשת המשיב שלא להתיר למבקשות להגיש עדות שבמומחיות מטעמן.

בין המבקשות למשיב מתנהלת תביעה בבית המשפט השלום בנצרת שעניינה ליקויים שנתגלו ברכב  שרכש המשיב מהמבקשות. לשם הכרעה בנושא מצבו המכאני של הרכב ויתר הנושאים שבמחלוקת, הוסכם במהלך קדם המשפט כי בית המשפט ימנה לצורך כך מומחה מטעמו אשר יבדוק את הרכב נשוא המחלוקת. הצדדים הסכימו שלא להציג בפני המומחה חוות דעת מטעמם. כך צוין בפרוטוקול הדיון מיום 24.1.2005:

הסכם דיוני זה קיבל תוקף של החלטה ובית משפט השלום מינה את המהנדס גורביץ אורי כמומחה מטעמו (להלן ייקרא "המומחה"), תוך שהוא מורה לצדדים, בין היתר, שלא להציג בפני המומחה חוות דעת מטעמם. הצדדים ביקשו שהות של מספר ימים על מנת להודיע את עמדתם באשר לזהות המומחה, ובהודעתן לבית המשפט מיום 30.1.2005 ציינו המבקשות כי אינן מתנגדות למינויו של המהנדס גורביץ כמומחה מטעם בית המשפט אך עומדות הן על זכותן להגיש חוות דעת מומחה מטעמן ככל שתידרש. לאחר שניתנה למבקשות שהות לשקול את חוות דעת המומחה ואפשרות שליחת שאלות הבהרה אליו (ישיבה מיום 30.3.2005) הודיעה ב"כ המבקשות בישיבת קדם המשפט מיום 1.5.2005 שאין בכוונתה לשלוח שאלות הבהרה למומחה אך עומדת היא על הצורך בחקירתו. בית משפט השלום הורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם בקובעו:

בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו המבקשות תצהירי עדות ראשית מטעמן אשר כללו, בין היתר, עדות שבמומחיות. בית משפט השלום קיבל בהחלטתו מיום 25.7.2005 את בקשת המשיב שלא להתיר למבקשות להגיש עדות שבמומחיות מטעמן בקובעו כי המבקשות חרגו ממסגרת ההסכמה הדיונית בין הצדדים לפיה ויתרו הצדדים על האפשרות להביא חוות דעת מומחה מטעמם.

על החלטה זו עותרות המבקשות ליתן להן רשות ערעור. לטענתן אין לפרש את הסכמת הצדדים, שלא יוצגו בפני מומחה בית המשפט חוות דעת מטעמם, כהסכמה שלפיה המומחה שמונה יהווה מומחה יחיד ובלעדי. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סוכם שהצדדים לא יציגו חוות דעת מטעמם בפני מומחה בית המשפט וכי חוות דעתו תכריע בשאלות השנויות במחלוקת. לטענתו משמונה המומחה בהסכמה אין הם רשאים עוד הביא עדויות שבמומחיות מטעמם.

המשיב התנגד לכך כי בית המשפט יפעל על פי סמכותו שבתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור בהתאם לסמכותי שבתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 וזאת חרף התנגדותו של המשיב.

מכאן לדיון לגופו של הערעור. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת פרשנותו של ההסדר הדיוני באשר למינויו של המומחה מטעם בית המשפט. עיון בפרוטוקול הדיון ובחינת השתלשלות העניינים בתיק מובילה למסקנה כי הצדדים אומנם ויתרו במסגרת ההסכמה הדיונית ביניהם על האפשרות להציג בפני המומחה חוות דעת מטעמם, טרם מתן חוות דעתו, אלא שאין לפרש הסכמה זו ככוללת הסכמתן של המבקשות לכך שמומחה זה יהווה מומחה יחיד ומכריע. כך אנו למדים מלשון ההסכמה הדיונית כפי שעוגנה בפרוטוקול הדיון והן מהודעתן של המבקשות לבית המשפט סמוך לאחר המינוי בה עמדו על זכותן להגיש חוות דעת נוגדת לזו של המומחה בעת הצורך, כאשר כנגד הודעה זו לא מחה המבקש. אף בהחלטה המורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית התיר בית המשפט לצדדים להגיש חווות דעת נוגדות מטעמם.

לפיכך, אני מקבל הבקשה ומתיר למבקשות להגיש חוות דעת של מומחה מטעמם.

אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתקים מהחלטה זו לב"כ בעלי הדין.

ניתנה היום כ"ח באלול, תשס"ה (2 באוקטובר 2005) בהעדר.