החלטה בתיק ב.ש. 20206/05

1. בפני ערר על החלטת כב' השופט ע. רוזין מבית משפט השלום בבאר שבע, מיום 9.2.05, בה הורה על שחרור המשיב בתנאים מגבילים. העוררת מבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ב"כ המשיב הגיש ערר מצידו בו הוא מבקש לשחרר המשיב ללא תנאים.

2. כתב האישום הוגש נגד שני נאשמים ובו שני אישומים.

באישום הראשון צויין, כי המשיב דנן שוהה בארץ שהייה בלתי חוקית - עבירה בניגוד לסע' 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב 1952.

באישום השני נטען, כי ביום 25.1.05 קשר הנאשם קשר עם אחרים לסייע לשישה נתינים זרים מסין להסתנן לארץ דרך גבול ישראל-מצרים. הנאשם מס' 1 היה בקשר עם אחר בסין לשם מטרה זו.

הנאשם מס' 1 ביקש מהמשיב לסייע לו בהבאת המסתננים מאיזור באר שבע לתל אביב. הנאשם מס' 1 והמשיב הגיעו לבאר שבע ופעלו עפ"י הנחיות שקיבל הנאשם מס' 1. בהמשך שכרו שירותיו של נהג מונית ע"מ להובילם לצומת נוקדים ולסייע להם בהסעת המסתננים. בדרכם לכיוון ת"א נעצרו כולם בצומת פלוגות. המשיב והנאשם מס' 1 מואשמים בעבירה לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות שיפוט) תשי"ד 1954.

3. הנאשם מס' 1 נעצר עד תום ההליכים בהסכמתו. החלטת בית משפט קמא התמקדה איפוא בשאלת מעצרו של המשיב.

לאחר בחינת חומר הראיות הסיק בימ"ש קמא, כי קיימות ראיות לכאורה לענין העבירות המיוחסות למשיב ואף עומדת עילת מעצר מכוח סע' 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו 1996.

עדיין, סבר בימ"ש קמא, כי הנסיבות אינן מלמדות על סכנה של ממש מהמשיב, דבר המצדיק את שחרורו בתנאים מגבילים.

4. מעיון בתיק החקירה עולים הממצאים שלהלן:

4.1   הנאשם מס' 1 הוא שקיים קשר עם מאן דהוא בסין, וקשר קשר עימו לסייע בהעברת סינים, דרך מצרים לישראל ללא אשרות כניסה. אין בפני ביהמ"ש כל ראיה שהמשיב היה חלק בהתקשרות זאת.

4.2   ביום 25.1.05 בשעה 03:00 לערך התקשר הנאשם מס' 1 למשיב וביקשו לסייע בידו להביא עובדים סינים, שמעבידם אינו מעונין בהם, מבאר שבע לת"א. הוא גם ביקש אותו לנסות ולהסדיר להם עבודה, במקום בו הוא עובד, בחברה אביב בע"מ. המשיב נעתר לבקשתו לאחר ששודל לעשות כן.

4.3   הנאשם והמשיב נסעו ברכבו של המשיב מסוג קאיה לבאר שבע, שם הסתייעו במונית, בה פגשו באקראי, להובילם לצומת נוקדים, מדרום לבאר שבע.

בצומת נוקדים בסמוך לשעה 05:15 פגשו השניים בעובדים הסינים, אשר עלו הן לרכבו של המשיב הן למונית, ושני הרכבים נסעו בכיוון צפון עד שנעצרו בצומת פלוגות.

4.4   העובדות לעיל עולות מעדות הנאשם מס' 1 והמשיב, כמו גם מעדויות העובדים הסינים, המתארים ההתרחשות מצומת נוקדים.

4.5   המשיב לדבריו שוהה בארץ זמן ניכר מאז 15.7.01 וברשותו אשרת שהייה בתוקף עד 31.12.04. לטענת הסניגור עמדו להאריך אשרת שהייה זו (ראה הודעת המשיב מיום 25.1.05 ודו"ח פעולה מאותו יום כתוב ע"י סמ"ר נדל ישראלי והמסמכים המצורפים לו).  לא הוצגה ראיה, כי בפועל עמדו להאריך אשרת השהייה. לדברי המשיב הוא התכוון בתום לב להביא את אותם עובדים סינים למעבידו, הואיל וחסרו לו עובדים. אין כל ראיה המעידה על כך שהמשיב בפועל ידע שמדובר בעובדים אשר הובאו מעבר לגבול.

אכן יש בנסיבות כדי להחשיד את המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו בהתחשב בהתארגנות להבאת אותם עובדים ובשעות הקטנות בהן נעשו הדברים, אך רק בעת שמיעת הראיות בתיק העיקרי ניתן יהא לשקול אם יש בראיות הנסיבתיות כדי להוכיח ביצוע העבירות המיוחסות למשיב - העבירות עפ"י החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד 1954. אז גם ידרש ביה"מ לשאלה שבמחלוקת אם חוק זה חל כלל בנסיבות הנדונות. לצורך הדיון שבפנינו דעתי היא שהחוק חל בענין, כאשר יש ליתן לו פירוש התואם את הנסיבות היום.

אין מחלוקת שהמשיב שוהה עתה בארץ ללא אשרת שהייה בת תוקף ואין לדעת אם בפועל תוארך. בכך מבצע המשיב עבירה עפ"י סע' 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב 1952.

אין לקבל עמדת הסניגור לפיה אין כלל ראיות לכאורה לענין העבירות המיוחסות למשיב. 

5. סבור אני, כדעת בית משפט קמא, כי אין בעוצמת הראיות ומידת הסכנה העולה מהן, כדי להצדיק מעצר המשיב עד תום ההליכים.