החלטה בתיק א 78967/04

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 660,806 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1, עודה למיה ( להלן: "למיה"). התביעה הוגשה נגד למיה ונגד שני אחיה, עודה ואסל ( להלן: "ואסל") ועודה אמג'ד ( להלן: "אמג'ד"), מכח ערבותם לחשבונה של למיה.

2.         ביום 19.5.2005 הגישה למיה בקשת רשות להתגונן ( להלן: "הבקשה הראשונה"), באמצעות עו"ד אחמד פריג'. בבקשה הראשונה טענה למיה כי קיבלה מהבנק הלוואה בסך 150,000 ש"ח אך מסמכי הבנק שצורפו לתביעה אינם מחייבים אותה הואיל והיא דוברת את השפה הערבית בלבד ולא הבינה את תוכנו של ההסכם עליו חתמה.

3.         ואסל ואמג'ד, שהיו מיוצגים אותה שעה על ידי עו"ד זהר שורץ, טענו כי מתוך מסמכים שגילה להם הבנק עולה שהם ערבים מוגנים, ולכן לא ניתן לתבוע אותם קודם למיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי, קרי, למיה. כמו כן, לפי טופס הערבות, ערבותם מוגבלת ל- 50% מהחוב, ולכן לא ניתן לתבוע מהם את החוב כולו.

4.         בשלב מסויים חל שינוי בייצוגם של למיה וואסל, ולתמונה נכנס בא כוח אחר, שהחל מייצגם מכאן ואילך. מאותו מועד החל תהליך ממושך של בקשות חוזרות ונשנות לגילוי מסמכים ודחייה של הדיונים, והכל כפי שפורט בשורה של החלטות שניתנו בתיק עד היום.

5.         בסופו של דבר, ולאחר שביום 10.7.2006 החלה חקירתה של למיה על תצהירה שתמך את הבקשה הראשונה, לא ניתן היה לסיים את הדיון עקב טענתה של למיה כי אין היא דוברת את השפה העברית. הדיון נדחה, וביום 8.8.2006 הגישו למיה וואסל בקשה מתוקנת למתן רשות להתגונן. בבקשה זו הורחבה עד מאוד יריעת הטענות. טענתה העיקרית של למיה מכאן ואילך היא שמעולם לא עשתה שימוש בחשבון, וכי הבנק התובע ( להלן: "הבנק") איפשר לאחיה, אמג'ד, לפעול בחשבונה, בדרכי תרמית, ולכן כל הפעולות שבוצעו בחשבונה בוצעו במרמה ובזיוף ויש לקזזן מסכום התביעה. הסכום הכולל של הפעולות הינו 779,730 ש"ח, לאמור, סכום העולה על סכום התביעה.

6.         ביום 13.11.2006 נערך דיון בבקשה. בא כוחם של למיה וואסל עמד על זכותו לקיים חקירה נגדית של אמג'ד, למרות העדר היריבות בין למייה וואסל לבין אמג'ד. במסגרת חקירה זו, ניתן לראשונה הסבר מפיו של אמג'ד, מדוע עשה שימוש בחשבון של אחותו. לדבריו, הוא עצמו היה לקוח מוגבל בהגבלה חמורה, ולכן פנה אל מנהל הבנק והציע כי החשבון ייפתח על שם אחותו למיה. אחותו ניגשה לבנק פעם אחת לשם חתימה על מסמכי פתיחת החשבון, ומכאן ואילך הוא לבדו ביצע את כל הפעולות בחשבון, לרבות משיכת שיקים, ניכיון שיקים ועוד. לכן, כך טען אמג'ד, נקבע בתנאי פתיחת החשבון כי בחשבון לא ניתן יהיה למשוך שיקים. לדבריו " אני מודה בחוב ואני לוקח אותו על עצמי והבנק וגם הפקידים שיתפו פעולה. אחותי תמכה בי ואני לא רוצה לעשות לה רע, היא נתנה בי אמון" (ע' 12 לפרוטוקול).

7.         אמג'ד אישר בחקירתו הנגדית כי למיה אכן חתמה על טופס פתיחת החשבון ת/2 ביום 4.5.1998 (ע' 11 לפרוטוקול). זאת, בניגוד לטענתה של למיה כי חתמה אך ורק על הטופס שצורף כנספח א' לכתב התביעה, הוא טופס ניהול חשבונות אשראי. יצויין בענין זה כי אין ספק שלמיה לא העידה אמת כאשר כפרה בחתימתה על ההסכם ת/2, משום שמדובר בשני טפסים שנחתמו באותו מועד, בעת פתיחת החשבון, והחתימה של למיה עליהם היא זהה. אין כל הגיון שלמיה תחתום בבנק על הטופס הנקרא תנאי ניהול חשבונות אשראי, אך משום מה, לא תחתום על הטופס המקדים, בקשה לפתיחת חשבון.

8.         למיה כפרה בחקירתה הנגדית בכל מסמך שהוצג לה ואשר עליו מופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתה. קשה היה שלא להתרשם כי למיה גמרה אומר לכפור בכל מחיר בכל מסמך ומסמך המוצג בפניה, למעט אותו מסמך בודד אשר הודתה כי חתמה עליו. הדברים הגיעו כדי אבסורד ממש, כאשר למיה כפרה אפילו בחתימתה על התצהיר שהגישה במסגרת הבקשה הראשונה, בעת שהיתה מיוצגת על ידי עו"ד אחמד פריג', ובו הודתה כי קיבלה מהבנק הלוואה בסך 150,000 ש"ח. כאשר נשאלה למיה על ידי בית המשפט מיהו עו"ד אחמד פריג', השיבה כי אין היא יודעת. לכאורה מדובר בעדות שקר, שכן אחיה אמג'ד הודה בהמשך כי מדובר בעו"ד שבא אליהם הביתה והחתים את למיה על התצהיר (ע' 12 לפרוטוקול). בשים לב לחומרת הענין, אף הוריתי על העברת פרוטוקול הדיון למשטרת ישראל, לשם חקירת החשד למתן עדות שקר.

            יתר על כן, בישיבת יום 10.7.2006 הודתה למיה כי חתמה על בקשה למתן אשראי, שסומנה בשעתו ת/1. מדובר בבקשה מיום 4.12.2001 ובה התבקש הבנק להעמיד ללמיה אשראי בסך 520,200 ש"ח, שנועד להפרע ב- 36 תשלומים החל מיום 5.1.2002. והנה, בישיבת יום 13.11.2006, היא כפרה בחתימתה על מסמך זה (ע' 5 לפרוטוקול), משל לא הודתה כבר בישיבה הקודמת כי חתמה עליו.

            זאת ועוד, בחקירתה הנגדית טענה למיה, בניגוד גמור לאמור בתצהירה המקורי, כי לא קיבלה מהבנק הלוואה בסך 150,000 ש"ח (ע' 4 לפרוטוקול).

            למיה גם כפרה בחתימה המיוחסת לה על הסכם מיום 4.12.2001 להסדר החוב (סומן בישיבת יום 13.11.2006 בתור מוצג ת/1), למרות שאחיה ואסל טען בס' 8 לתצהירו המקורי מיום 19.4.2005, בעת שהיה מיוצג ע"י עו"ד שורץ, כי " ידוע לי שבין החייב העיקרי והבנק נערכו הסכמים מסויימים להסדר החוב."

            מאידך, אמג'ד העיד בהקשר זה כי הוא עצמו היה זה שחתם את שמה של למיה על גבי המסמך, ולדבריו עשה כן מול מנהל הבנק והפקידים (ע' 13 לפרוטוקול).

9.         חשוב לציין בהקשר זה כי למרות שהבקשה הנוכחית של למיה למתן רשות להתגונן משתרעת על פני 15 עמודים הרצופים טענות משפטיות, הרי שגם תצהירה הנוכחי הוא לקוני ביותר, מחזיק 7 סעיפים בלבד ומשתרע על פני קצת יותר ממחצית העמוד, ואין בו כל טענה או חצי טענה עובדתית כי השימוש שעשה אמג'ד בחשבונה של למיה היה שלא על דעתה ושלא בהסכמתה. למעשה, טענתה היחידה של למיה היא שהיא עצמה לא חתמה על מסמכים כלשהם זולת מסמכי פתיחת החשבון ולא ביקרה כלל בסניף הבנק. אכן, היא טוענת כי מדובר בפעולות שבוצעו שלא כדין ותוך פגיעה בה, אך אלו הן אמירות כלליות, המהוות למעשה מסקנה משפטית, וחסרה עדיין האמירה הפשוטה, לפיה היא לא הסכימה שאחיה אמג'ד ינהג בחשבון מנהג בעלים וכי אמג'ד פעל שלא על פי הרשאה מצידה. גם בתצהירה המקורי, בעת שהיתה מיוצגת ע"י עו"ד פריג' אחמד, לא טענה למיה דבר וחצי דבר בענין השימוש שעשה אחיה אמג'ד בחשבון, ולמעשה מיקדה את כל טענתה באי הבנת השפה העברית. אמירות בענין העדר הרשאה לאמג'ד לפעול בחשבון מופיעות לראשונה בסיכומיה של למיה, אך יש להתעלם מאמירות אלה, שלא נטענו כלל בתצהירה של למיה וגם לא בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת, חרף אריכותה היתירה.

            בולטת לעין העובדה שלמיה אינה טורחת להסביר על מה ולמה פתחה את החשבון, אם מעולם לא עשתה בו שימוש כלשהו. אדם נוהג לפתוח חשבון בנק אם בכוונתו להשתמש בו. ואכן, בעדותה בפניי אישרה למיה כי ידעה שאחיה עתיד להשתמש בחשבון, אם כי, לשיטתה, לצורך הפקדת כספים. כאשר נשאלה מדוע פתחה את החשבון, השיבה: " כדי שאחי יכניס לתוכו כספים." (ע' 4 לפרוטוקול).

            בסיכומיו טען בא כוחה כי למיה שימשה למעשה בתור דחליל אשר בזהותו נעשה שימוש בעסקאות שבין אמג'ד לבין הבנק. סבורני כי מי שמשאיל את שמו לטובת אדם אחר, לצורך פתיחת חשבון בנק, נוטל על עצמו סיכון גדול כי בבוא היום הוא ימצא את עצמו חשוף לתוצאות של הפעילות המתנהלת באותו חשבון.

10.        הנתבעים טוענים כי בחשבון לא היה אמורים להמשך שיקים כלשהם, וזאת בהסתמך על ס' 36 לתנאי ניהול החשבון. דא עקא, בס' 3.1 לבקשה לפתיחת החשבון ת/2 נקבע מפורשות כי ניתן יהיה להשתמש בטפסי שיקים של הבנק.

11.        הנתבעים שבים ומלינים על כך שהבנק לא גילה להם מסמכים שונים שעשויים היו לבסס את טענתם בדבר הפעילות העניפה שביצע אמג'ד בחשבון. דא עקא, לצורך הכרעה בבקשת הרשות להתגונן, ובשים לב לעדותו של אמג'ד, אני מוכן להניח כי המסמכים שלא גולו היו אכן מבססים את הטענה כי אמג'ד נהג בחשבון מנהג בעלים. עדיין, אין בכך כדי לסייע ללמיה, אם הפעילות העניפה שבוצעה בחשבון נעשתה בהסכמתה שבשתיקה.

12.        חשוב לציין כי ביום 4.12.2001 נחתם הסכם בין הנתבעים לבין הבנק, ובו הודו הנתבעים בחוב כולל העולה על 600,000 ש"ח ( להלן: "הסדר החוב"), ואף נקבע כיצד יסולק החוב (מוצג ת/1 שהוגש ביום 13.11.2006). בו ביום חתמה למיה על בקשה לקבלת אשראי (מוצג ת/1 שהוגש ביום 10.7.2006), לפיו ביקשה מהבנק הלוואה בסך 520,200 ש"ח. קיימת זיקה בין שני המסמכים, שכן בשניהם מדובר על הלוואה בסכומים דומים, שתיפרע החל מיום 5.1.2002 ותישא ריבית של פריים +3% לשנה. מכאן, שאם חתמה למיה על הבקשה למתן אשראי, כפי שהודתה בישיבת יום 10.7.2006, פשיטא שהיתה אמורה לדעת שהדבר נעשה במסגרת הסדר החוב, שכיום היא מתכחשת לו.

            יתר על כן, וואסל ואמג'ד חתמו אף הם על הסדר החוב, בתוקף מעמדם כערבים לחשבון. גם אם אניח כי אמג'ד היה נגוע בניגוד אינטרסים, הרי שחתימתו של וואסל, פקיד בנק במקצועו, אינה עולה בקנה אחד עם טענתה של למיה כי לא היתה צד להסדר החוב אלא נפלה קורבן למעלליו של אמג'ד. האם גם ואסל נתן ידו להטעייתה של אחותו?