החלטה בתיק א 733/05

מונחת בפניי בקשת המבקשת לסעד זמני כנגד החלטתו של המשיב להטיל עיקול על כספיה המצויים בידיה או בידי צדדים שלישיים, כחלק מהליכי גביה שהוא נוקט  נגדה. המבקשת היא עמותה רשומה הפועלת כקבוצת כדורגל המוכרת ע"י ההתאחדות לכדורגל בישראל. למבקשת הצטבר חוב כלפי המשיב בגין מסים וניכויי מס. לאור זאת הטיל המשיב עיקול על כספי המשיבה מכוח סמכותו לפי פקודת המיסים (גביה). בשל כך לא הגיעו למבקשת כספים שהיו אמורים להיות מועברים אליה מידי ארגון "מכבי ישראל".

לאחר הטלת העיקול ניסתה המבקשת להגיע עם המשיב להסדר בדבר סילוק החוב על מנת להביא להפסקת פעולות הגביה שננקטו. במסגרת נסיונות אלה הצליחה המבקשת להשיג את הסכמתה של עיריית נצרת על פיה תמחה המבקשת את זכותה לקבלת כספי התמיכה המועברים אליה מעיריית נצרת למשיב למשך שלוש שנות המס הבאות.  המשיב סירב להצעה זו והציב מספר תנאים לשם מתן הסכמתו. לאור חילוקי הדעות, הגישה המבקשת תובענה למתן פסק דין הצהרתי (ת.א. 733/05) ובד בבד גם בקשה לסעד זמני (בש"א 2592/05), היא הבקשה נשוא זו.

גם לאחר הגשת התביעה, ניהלו הצדדים מו"מ בניסיון להגיע להסדר החוב. עקב כך נדחה הדיון בתיק העיקרי ובבש"א מספר פעמים, והחלטות לגופו של עניין טרם ניתנו. [ביום 25/8/05 ניתן פסק דין המוחק את התביעה בשל אי התייצבותה של המבקשת, אולם פסק הדין בוטל ביום 31/8/05 בהסכמת הצדדים ונקבע מועד לדיון בבקשה].

בבקשתה טוענת המבקשת כי העיקול שהוטל על הכספים המגיעים לה מארגון "מכבי ישראל" פוגע בה עד שאין היא יכולה לפתוח את עונת המשחקים הקרובה. בכך נגרם לה נזק בלתי הפיך. בשל כך מבקשת המבקשת כי יינתן צו זמני להסרת העיקול עד אשר תינתן החלטה בתובענה העיקרית. כאן המקום לציין כי בתביעה העיקרית הסעד המבוקש הוא להצהיר כחי על המשיב להפסיק את הליכי הגביה של החוב וכי על המשיב לאפשר למבקשת לשלם את החוב בהתאם ליכולתה הכלכלית ותקציביה השונים.

המבקשת מלינה, למעשה, [הן בבקשה והן בהליך העיקרי] על החלטתו של פקיד השומה לקיים סמכות סטטוטורית שהחוק מעניק לו. למותר לציין כי פקיד השומה מהווה רשות שלטונית. מעיון במסמכים שהוצגו עולה כי המבקשת אינה חולקת למעשה על גובה החוב אלא אך ורק על אופן גבייתו המנהלית. מדובר, אם כן, בטענה בדבר חוסר סבירותה של פעולה של רשות מנהלית. ההליך שנקטה בו המבקשת הוא תביעה אזרחית. האם זהו ההליך הראוי או שמא טענות המתייחסות לעצם הפעולה הננקטת ע"י רשות שלטונית, יש להעלות במסגרת הליך שונה? להלן אבחן זאת.

במספר הוראות סטטוטוריות הסדיר המחוקק את הדרכים בהן יש לנהוג כאשר משיגים על החלטות של גופים או רשויות שלטוניות. הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, היא אחת מהן. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000 עוסק בסמכות בתי משפט האלה וקובע:

"5. סמכות בית המשפט

בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1)  עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית);

(2)  ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

(3)  תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענהמינהלית);

(4)  ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

החלטותיו של פקיד השומה אינן באות בגדר אף אחת מהתוספות לחוק.

גם סעיף 5(4) לחוק אינו יכול לסייע בידי המבקשת משום שבפקודת המיסים (גביה) או בכל חוק אחר לא הוקנתה לבית המשפט לענייניים מנהליים סמכות לדון בתביעות או עתירות מסוג זה.  הגשת עתירה מנהלית לפי חוק זה אינה, אם כן, הדרך המתאימה בענייננו. מסיבה זו גם הגשת תביעה אזרחית אינה הדרך ההולמת. בית המשפט הגבוה לצדק הוא האכסניה הטבעית לעתירות מסוג זה, אך המבקשת, משום מה, לא פנתה אליו. לכן אין גם מקום להיזקק לסמכותו השיורית של בית משפט זה.

כלל הוא כי בית המשפט יידרש לשאלת סמכות בעניין מסוים גם מיוזמתו וגם אם אחד הצדדים לא העלה מצידו טענת חוסר סמכות [ראו לעניין זה בג"צ 2117/99  חסן מנסור נגד בית הדין השרעי לאיזור התיכון - טייבה , פ"ד נד(1), 221]. במקרה דנן, הסכימו הצדדים כי תינתן החלטה על יסוד החומר שהוגש ולכן לא סברתי כי אי מתן האפשרות לצדדים להביע דעה בנושא זה יהווה פגיעה בזכותם לטעון בפניי. 

אוסיף כי גם אם לא הייתי סבור כי יש לדחות את הבקשה בשל חוסר סמכות, הרי שמתוך עיון בבקשה זו עולה כי למבקשת אין עילה של ממש לקבלת הסעד המבוקש, הזמני או העיקרי. המבקשת דורשת להסיר את העיקול אולם איננה מראה על מה ועל שום מה היא זכאית לסעד הזה. אין ספק כי הטלת עיקול מכבידה על החייב, אולם בה במידה פוגע באוצר המדינה אי פירעון חובות האזרחים כלפיה. אם איעתר לבקשה זו יהיה הדבר פשיטת רגל [תרתי משמע] של דיני גביית חובות המסים במדינה.

מאחר והמבקשת הודיעה כי תמשיך בהליך העיקרי גם אם בקשתה לסעד זמני תידחה - אני משאיר את ההחלטה בדבר גורל ההליך בידי בית המשפט שידון בתביעה העיקרית.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח נכון להיום.