החלטה בתיק א 73205/04

1.      לפניי בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת תביעה לבוררות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: " החוק").

2.      המשיבים רכשו דירה בבנין אותו הקימה המבקשת, לפי הסכם מכר מיום 5.3.2000 (להלן: " ההסכם").

3.      ביום 29.11.2004 הגישו המשיבים תביעה כספית כנגד המבקשת, הכוללת עתירה לפיצויים בגין ליקויי בניה, עוגמת נפש, אי נוחות, טרחה ונזקים נלווים נוספים.

4.      ביום 21.8.2005 עתרה המבקשת בבקשה לעיכוב ההליכים ולהעברת התביעה לבוררות לפי החוק. זאת, בהתאם לסעיף 22 להסכם, לפיו יש להעביר הסכסוך להכרעת בורר מוסכם, שימונה בהסכמה על-ידי הצדדים, ובהעדר הסכמה - ימונה על-ידי ארגון הקבלנים והבונים בתל-אביב.

לטענתה, כוונת הצדדים בהסכם היתה לפשט את ההליכים באופן שהבורר יהיה בעל זיקה למקצוע הבניה, על-מנת שיוכל להיעזר בידיעותיו המקצועיות ולהכריע במהירות ובקלות בסכסוכים, וגם אופי הסכסוך מתאים במיוחד להכרעה במסגרת בוררות.

5.      עוד טוענת המבקשת, כי היתה ועודנה נכונה להעברת הסכסוך לבוררות.

6.      המשיבים טוענים, כי יש לדחות את הבקשה, הואיל והמבקשת נתנה הסכמתה לכך שההליכים המשפטיים יתנהלו בפני בית המשפט. לטענתם, ניתן ללמוד זאת מכך שבכתב ההגנה לא טענה המבקשת לחוסר סמכות כביכול של בית המשפט לדון בתביעה ולעיכוב ההליך בפניו לפי החוק, ואף לא הוגשה על-ידה בקשה בנדון. כמו כן, המבקשת לא טענה כנגד החלטת בית המשפט מיום 10.1.2005 למינוי מומחה מטעמו, וכנגד המשך הליכי המינוי.

7.      לטענת המשיבים, המבקשת התנגדה לדרישותיהם לביצוע תיקונים והמשיבים נאלצו לממנם מכיסם. לפיכך, השאלות העיקריות שיעמדו על הפרק, לאחר קבלת חוות דעתו של מומחה בית המשפט, תהיינה שאלות משפטיות.

8.      עוד טוענים המשיבים, כי הסעיף בהסכם למינוי מומחה-בורר מארגון הקבלנים, טומן בחובו תנאי מפלה, היות והמבקשת חברה בארגון בהיותה קבלן, ועל כן, פסיקתו של הבורר תהא, לשיטתם, בלתי הוגנת.

דיון

9.      סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובע כדלקמן :

"הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך".

10.  עיכוב ההליכים על-פי סעיף 5 לחוק מותנה, אפוא, בשני תנאים: האחד, קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים. השני, מבקש העיכוב היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה והוא עדיין מוכן לכך.

11.  קיומו של סעיף בוררות בהסכם אינו מוכחש על-ידי מי מהצדדים, ולפיכך, לא אדרש לסוגיה זו.

12.  באשר לכוונת המבקשת לקיום הבוררות, הרי שההלכה היא, כי המבקש עיכוב הליכים חייב לשכנע את בית המשפט באמצעות ראייה פוזיטיבית, בדבר נכונותו של מבקש העיכוב. בית המשפט לא יסתפק באמירה סתמית של נכונות לקיום הבוררות, אלא יש צורך בדבר מה נוסף, למשל על-ידי צירוף תצהיר לבקשה, ממנה יכול בית המשפט ללמוד על נכונותו (רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מורד ואח', דינים עליון, כרך ח, 605).

13.  התנהגות מבקש העיכוב בעבר היא זו המעידה על נכונותו הנמשכת להבאת ההכרעה לבוררות, החל מהמועד בו התעורר הצורך בהכרעה משפטית כלשהי, אם בדרך של בוררות ואם בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט, ועד למועד הדיון בעיכוב ההליכים. לא התרצות מבקש העיכוב בהווה, לאחר הגשת התובענה לבית המשפט, היא המעידה על הנכונות האמורה.

יפים לענין זה דבריו של השופט אזולאי בת"א (באר-שבע) 2127/96 קיבוץ שדה יואב נ' איסכור שרותי בניה בע"מ ואח', תק-מח 97(2), 621, פיסקה 9:

"ככלל על המבקש להוכיח כתנאי לקבלת בקשה לעיכוב הליכים כי הייתה קיימת נכונות נמשכת מצידו להבאת ההכרעה לבוררות, החל במועד בו התעורר הצורך להביא את העניין להכרעה משפטית, ועד למועד בו מתקיים הדיון בבקשה לעיכוב הליכים.

כמו כן, יכולה הגשת תביעה שכנגד על ידי המבקש בנסיבות מסוימות להצביע על אי נכונות להביא את העניין להכרעה בבוררות.