החלטה בתיק א 710051/06

בפניי בקשתם של הנתבעים (להלן המבקשים) ליתן רשות להתגונן, בטענה שלא ניתן להבין ממסמכי המשיבה את סכום החוב הנטען.

לטענתם, הסכומים שולמו אולם המסמכים המעידים על כך אינם ברשותם, אלא אצל כונס הנכסים ובהנהלת החשבונות ומנהל החשבונות שלהם נפטר.

לטענתם, המשיבה השתהתה בהגשת התביעה ואינם מבינים מדוע לא ניצלה את כוחה ע"פ פקודת המיסים גביה, סגרה את המים ו/או נקטה בהליכים אחרים, קודם לכן, דבר היכול להעיד כי בתקופה הרלוונטית לא היה חוב ארנונה.

לגבי החוב הנטען עד ליום 1.1.99 ל-1.1.99 בסך 28,000 ש"ח לטענתם חלה התיישנות.

המבקשים טוענים כי צו כינוס נכסים ניתן בשנת 1999 כאשר בנכס נשוא החוב, החזיקה חברת "רהיטי ירדנה" ולא המבקשים. המשיבה בחרה שלא לצרף את החברה לתביעה, או לפעול לפי התיקון האחרון בפקודת המיסים גביה, שבו ניתן להוכיח ע"פ שלבים. לטענתם, מוצדק במקרה זה, להגיש תביעה כנגד בעלי המניות.

לטענת המשיבה, טענת המבקשים כי חברת "רהיטי ירדנה" החזיקה בנכס עד למינוי כונס הנכסים נטענה בחוסר תום לב מאחר והמבקשים, הינם המנהלים ובעלי המניות היחידים בחברה  ומדובר בחברה שהפסיקה פעילותה והפכה חדלת פירעון.

טענת ההתיישנות, דינה להידחות מאחר והתביעה שהוגשה כדין, הינה בגין חובות שלא התיישנו.

מבקשת 1 העידה כי היא ובעלה (המבקש 2) הם שהחזיקו בנכס עד לתפיסת החזקה ע"י כונס הנכסים ולא מסרו למשיבה כל הודעה על חדילת חזקה בנכס בהתאם לחובה הקבועה לסעיף 35 לפקודת העיריות.

משלא עשו כן, יש לראותם כמי שמוטלת עליהם החובה לפרוע את חובות הארנונה.

בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), למנהל הארנונה, הסמכות הבלעדית והייחודית כי הנישום לא היה מחזיק בנכס.

בהתאם לסעיף 3ג' לחוק זה, ניתן להעלות טענה זו רק ברשות בית המשפט ובקשה שכזו לא הוגשה ורשות לא ניתנה.

כונס הנכסים שמונה על זכויות המבקשים בנכס, מחויב בתשלום ארנונה מיום שתפס חזקה בנכס ולא מיום מינויו.

המבקשת 1 הודתה בחקירתה כי הכונס תפס חזקה בנכס בחודש אוגוסט שנת 2004 ועד למועד זה, חבים המבקשים בתשלום החובות בהיותם בעלי הנכס והמחזיקים בו ולפיכך הינם בעלי הזיקה הקרובה ביותר אליו.

לטענתה, מדובר בהגנת בדים אשר הופרכה בחקירה נגדית ומשום כך יש לדחות את הבקשה.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 2418/96 כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה. 

כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).                                        

הגם שמדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, לגרסת המשיבה, הרי שעדיין מדובר בהגנה לכאורה המספיקה בשלב הרשות להתגונן.