החלטה בתיק א 67137/06

1.             בנק המזרחי טפחות בע"מ (להלן: " הבנק" או " המשיב") הגיש כנגד גיא פלד (להלן: " המבקש") תביעה כספית בסדר דין מקוצר.

התביעה נגד המבקש מבוססת על חתימתו ביום 22.1.97 כערב על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 40,000 ש"ח לאבטחת כל חוב של  חברת טריו אוטומטיים בע"מ (להלן: " החברה החייבת").  אליבא דכתב התביעה, עקב חוב של החברה החייבת לבנק, הגיש הבנק ביום 24.11.98 תביעה נגד החברה החייבת. ביום 20.12.98 ניתן פס"ד כנגד החברה החייבת לתשלום אותו חוב. ביום 28.12.98 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה החייבת וביום 3.8.06 קבע ראש ההוצאה לפועל, כי מוצו ההליכים נגד החברה החייבת. התביעה נגד המבקש הוגשה ביום 4.12.06.

המבקש הגיש בקשה בכתב במסגרתה עתר לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המבקש עילת התביעה נגד הערב נולדה ביום בו נעשתה פנייה ראשונה לחייב העיקרי לאחר שנולדה עילת התביעה נגדו.

בתגובה לטענה זו טוען המשיב, כי יש לדחות הבקשה ממספר טעמים:

א.    יש לקבל את הגישה הפרשנית, לפיה הוצאת אישור על ידי יו"ר ראש הוצל"פ, כי מוצו הליכי ההוצל"פ נגד החייב העיקרי, מהווה עובדה חיונית לגיבוש " עילת התביעה" נגד "ערב יחיד". לפי גישה זו, את תקופת ההתיישנות יש למנות רק החל מהמועד בו הצהיר יו"ר ראש ההוצל"פ שמוצו ההליכים נגד החברה החייבת.

ב.    המבקש ויתר בכתב על זכותו להעלות טענת התיישנות.

 בסעיף 24 לכתב הערבות  נכתב:

" אנו מוותרים בזה על זכויותינו לטעון טענת התיישנות בהתאם לכל דין שיהא בתוקף באותה עת בכל הקשור עם ערבותינו זו... "

לטענת המשיב, די בהסכמה מפורשת זו, כדי לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש.

ג.     בסעיף 4 לכתב הערבות , עליו חתם המבקש, נכתב:

" אנו מתחייבים לשלם לבנק, בכל עת ומזמן לזמן, בתוך 7 ימים ממועד משלוח דרישתו הראשונה, כל הסכומים שידרוש מאיתנו על חשבון סכום הערבות כמפורט להלן".

לטענת המשיב, במקרה הספציפי, " עילת התביעה" כנגד הערב נולדה רק 7 ימים לאחר משלוח מכתב דרישת החוב לערב. לטענתו, הדרישה היחידה והראשונה למבקש הייתה רק לאחר שנתקבל אישור ראש ההוצאה לפועל באשר למיצוי הליכי ההוצאה לפועל נגד החייבת העיקרית ביום 30.8.06. די בכך כדי לקבוע, כי התביעה לא התיישנה.

לאחר בחינת מכלול הטיעונים, הגעתי למסקנה, שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. להלן יפורטו נימוקיי.

2.             סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשכ"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

" תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

אין מחלוקת, כי קודם לכניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, עילת תביעה כנגד ערב נולדה עם הדרישה מהחייב העיקרי ולכל המאוחר במועד מתן פסק הדין נגדו. מנספח ג', שצורף לבקשת המבקש " לדחיית התביעה מחמת התיישנות", עולה, כי ביום 12.11.97 פנה הבנק במכתב דרישה לחברה החייבת לפירעון החוב בחשבון, ואין מחלוקת, כי פסק הדין נגד החברה החייבת ניתן ביום 20.12.98. מאז ניתן פסה"ד נגד החברה החייבת ועד ליום הגשת התביעה נגד הערב חלפו יותר משבע שנים. עלסמך נתונים עובדתיים אלה, ולפי הפרשנות הרגילה של החוק, אין מחלוקת, שאלמלא תיקונים תשנ"ב ותשנ"ח לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 (להלן: " חוק הערבות"), היה על בית המשפט לקבוע שהתביעה התיישנה.

במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי המבקש חתם על כתב הערבות ביום 22.1.97, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות וכל הוראות החוק החלות על המקרה דנן, הן הוראות חוק הערבות, כפי שתוקן בתיקון תשנ"ב. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי בהתאם לתיקון תשנ"ב מסווג המבקש כ" ערב יחיד". הצדדים חלוקים בשאלה, האם הוראות תיקון תשנ"ב לחוק הערבות שינו את הדין, באשר לחישוב תקופת ההתיישנות לגבי תביעה המוגשת נגד " ערב יחיד".

סע' 17 ג (א) לחוק הערבות(שהיה בתוקף לאחר כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב, בטרם חוקק תיקון תשנ"ח) קובע:

"לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה: