החלטה בתיק א 61054/04

1.         בפני בקשה להתיר לנתבעים (להלן: "המבקשים") להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הועדה") שקבעה בהחלטתה מיום 21.6.04 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מתאונת דרכים מיום 30/4/02.

            רקע עובדתי

2.         התובע נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת אירעה ביום 23/6/99 (להלן: "התאונה הראשונה")  והשנייה הינה תאונה הדרכים מיום 30/4/02 (להלן: "התאונה השנייה").

ועדה רפואית של המל"ל, קבעה  כי לתובע לא נותרה כל נכות בגין התאונה הראשונה.

            באשר לתאונה השנייה, ועדה רפואית ראשונה, מיום 24/3/03, קבעה כי לתובע לא נותרה נכות.

ביום 21/6/04, עמד התובע בפני ועדה רפואית לעררים אשר קבעה את נכותו, בגין התאונה השנייה, בשיעור של 10% בגין נזק קל למיניסקוס, לרבות אי יציבות קלה מאוד וזאת בהתאם לסעיף 48 (2) ז I לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"), יצויין כי בפני הועדה הרפואית לעררים, הוצגה חוות דעת ערוכה על ידי  דר' אופנהיים, מטעם התובע.

            הדין

3.         סעיף 6 ב' סייפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") קובע את המנגנון של הבאת ראיות לסתור -

            "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

4.          הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין, ינתן במקרים חריגים ומיוחדים. בית המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

א.         טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא.

ב.         טעמים עובדתיים, כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 (ראה לעניין זה, בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט (4) 505 ע"א 5779/90 "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת עמ' 494, 495 (להלן: "ריבלין").)

טענות הצדדים

5.         המבקשים טוענים כי עיון בפרוטוקול הועדה מלמד כי בעקבות הצגת חוות דעת מטעם התובע, שונתה החלטת הועדה הראשונה, ונקבעה נכות צמיתה, בשיעור של 10%.

            המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הצגת חוות דעת רפואית פרטית מטעם התובע, מהווה, בנסיבות העניין, פגם היורד לשורשו של עניין ומצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

6.         התובע מתנגד לבקשה וטוען כי הועדה הרפואית הסתמכה בקביעת הנכות על בדיקה גופנית שנערכה על ידה ועל מסמכים וממצאים רפואיים נוספים מעבר לחוות הדעת שהוצגה בפניה ולפיכך, היות וקביעת הועדה, אינה מסתמכת, באופן בלעדי, על חוות הדעת האמורה, אין הצדקה  להתיר הבאת ראיות לסתור.

            דיון

6.         אין חולק כי בפני הועדה הרפואית לעררים, הונחה חוות דעתו של דר' אופנהיים, מטעם התובע.

בעניין זה, כותב השופט ריבלין בספרו -

"נפגע המתייצב בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו, זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6 א' לחוק המונעת הצגת חוות דעת הרפואית מטעמו". יחד עם זאת, מציין כב' השופט ריבלין, כי הוראות חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו, אינן שוללות, את האפשרות להציג בפני הועדה הרפואית חוות דעת של מומחים מטעם הנפגע. (ראה: ריבלין, שם בעמ' 504).