החלטה בתיק א 60817/03

בפניי דרישה לתשלום המחצית השנייה של האגרה, ומחלוקת שנוצרה בעקבות דרישה זו.

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים לתשלום הסכום של 1,500,000 ש"ח.

התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר, וביהמ"ש דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן בחלקה. לאור דחיית חלקה של הבר"ל ניתן פסק דין חלקי בסכום של 894,014 ש"ח, והתובענה המשיכה להתברר ביחס ליתרת התביעה, היינו ביחס לסכום של 605,986 ש"ח.

ואכן ביחס לסכום זה נקבע מועד להוכחות.

מזכירות ביהמ"ש העבירה דרישה לתשלום המחצית השנייה של האגרה, ביחס למלוא סכום התביעה המקורי.

ב"כ התובעת התנגד לדרישה ועתר כי ביהמ"ש יורה שעל התובעת לשלם את המחצית השנייה של האגרה ככל שהסכום מתייחס לסכום התביעה שנותר לדיון ולא ביחס למלוא האגרה.

הבקשה הועברה לתגובת הפרקליטות, והתקבלה תגובה לתגובה.

המחלוקת בין הצדדים נטושה ביחס לפרשנות הוראותיו של סעיף 6 (ג) (1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 הקובע כי:

"(ג)      בעל דין יהיה פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה, כאמור בתקנת משנה (א)( 2), אם -

(1)    ניתן בהליך פסק דין בהעדר הגנה או שההליך הובא בסדר דין מקוצר ולא ניתנה בו רשות להתגונן;"

בעוד שהתובעת טוענת כי יש לפרש את הוראות התקנה כפוטרות את התובעת מתשלום מחצית האגרה ביחס לסכום שבגינו ניתן פסק דין, טוענת הפרקליטות כי על פי הלכת סיס נגד בנק רע"א 2623/02 יש להורות על גביית אגרה על מלוא הסכום המפורט בכתב התביעה.

ברע"א 2623/02 - סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה . פ"ד נז(1), 717 ,עמ' 719-720 קובע ביהמ"ש העליון:

"מטעמים פורמליים כיצד? גם אנו כמו השופט המלומד והשופט ביין סבורים שרשימת המקרים שבהם זכאי בעל-דין להשבת אגרה היא רשימה סגורה, כאשר התפישה הבסיסית של התקנות היא כי האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שינתן בעתיד. לדעתנו, אין בתיקון הסכום על ידי הפחתתו ולא כלום עם ענין הפחתת האגרות ואין הוא משפיע עליו. לדעתנו המתכונת הבסיסית של תכנית האגרות היא כי החיוב בתשלום האגרה חל ביום הגשת התובענה; כך למשל, אם נתבע בתובענה סכום כסף גדול ונפסק רק סכום קטן לא יהיה התובע זכאי להקטנת האגרה; כך למשל, אם יחזור בו התובע מהתובענה הוא לא יזכה בהשבת האגרה, אלא במקרים שהתקנות מזכות אותו בהחזרת האגרה; ומה ההבדל בין מקרים אלה למקרים שבהם בחר התובע להקטין את סכום התביעה?

מטעמים מהותיים כיצד? שהשיטה הקיימת עשויה למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות, כדי להטיל אימה על הצד שכנגד, תובענות שסכומן יוקטן אך לקראת שלב ההוכחות. קביעת סכום התביעה במקרים אלה יכולה לשמש תמריץ לתובע, כבר מלכתחילה, לקבוע את סכום התביעה בשיעור ריאלי.

אכן, אם תיזה זו היא נכונה - ואנו סבורים שהיא נכונה - צדק השופט המלומד בקביעתו כי גם את השיעור השני של האגרה יש לחשב לפי סכומה המקורי של התובענה."

אם ניישם את הטעמים המהותיים והפורמאליים לענייננו, הרי במקרה שבפניי, הוגשה תביעה בסכום גדול, וניתן פסק דין חלקי. לכן לא ניתן לטעון כי התביעה שהוגשה הייתה תביעת סרק שנועדה להלך אימים על הנתבע.

נהפוך הוא, התביעה ביחס לאותו חלק שניתן בגינו פסק דין נמצאה על ידי ביהמ"ש כמוצדקת. מדוע במקרה כזה, ביחס לאותו חלק שנמצא מוצדק על התובע לשלם את המחצית השנייה של האגרה, כאשר כבר ניתן פסק דין לטובתו?

דומני, כי הסעיף סובל את שתי הפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים, ובאם נצעד בעקבות הטעמים המהותיים שבוטאו בהלכת סיס לעיל, נמצא כי יש לקבל את פרשנותה של התובעת.

לפיכך, אני סבורה כי על פי הוראות סעיף 6(ג)(1) לעיל, במקרה שבו ניתן פס"ד ביחס לתובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, לאחר שהבקשה למתן רשות להתגונן נדחתה, הפוטרות את התובע מלשלם את המחצית השנייה של האגרה, הוראות אלה אין כל מניעה ליישם גם במקרה שבו ניתן פסק דין חלקי, ורק ביחס לחלק מהתובענה נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן.