החלטה בתיק א 58474/04

בפניי בקשת התובעת לביטול פסק דין שניתן כנגדה במעמד צד אחד ביום 11/09/05 ובו נמחקה התביעה וכן חוייבה בהוצאות בסך של 2,000 ש"ח.

ביום 06/12/04 במהלך הישיבה המקדמית, ניתן צו להגשת תצהיר הגילוי, להגשת תצהירי עדות ראשית וכן נקבע התיק להוכחות ליום 25/05/05.

ביום 13/12/04 התובעת  הגישה את תצהיר גילוי המסמכים.

ביום 28/12/04 הגיש הנתבע בקשה נוספת לגילוי מסמכים ספציפי ובית המשפט החליט להעביר הבקשה לתגובת התובעת.

ביום 12/01/05 הגיבה התובעת לבקשה שכנראה עקב טעות או תקלה לא הוקלדה.

ביום 04/04/05 הגישה התובעת בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית וכן צירפה בשנית את תגובתה לבקשת הנתבע הנוספת לגילוי המסמכים הספציפי.

ביום 12/04/05 דחה בית המשפט את בקשת הנתבע הנוספת בדבר גילוי מסמכים ספציפי.

לטענת התובעת מבירור טלפוני שערך מתמחה ממשרדה ימים ספורים בטרם מועד ההוכחות (25.05.05) עלה כי מועד הדיון נדחה. משכך המתינה התובעת להחלטת בית המשפט בדבר מועד אחר ובדבר הארכת המועד להגשת תצהירי עדות ראשית.

לטענת התובעת רק ביום 15/09/05 נודע לה כי ביום 11/09/05 נקבע ונערך דיון ההוכחות אליו לא הופיעה ובמסגרתו נמחקה תביעתה תוך חיובה בהוצאות בסך 2,000 ש"ח.

התובעת טוענת כי לא קיבלה כל זימון לדיון וכי טענת הנתבע לפיה מועד הדיון נקבע במעמד הצדדים אינה נכונה.

ב"כ התובעת טען כי גם אם נשלח פקס ממזכירות בית המשפט כל עוד לא נעשה וידוא טלפוני כי הפקס התקבל לא הייתה המצאה כמצוות תקנה 497א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984.

מנגד טוען הנתבע כי ביום 06/12/04 נקבע במעמד הצדדים כי על התובעת להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה תוך 45 יום, קרי עד ליום 20/01/05 אך התובעת לא עשתה כן.

 ביום 04/04/05 הגישה התובעת בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית ולדחיית מועד ההוכחות.

ביום 12/04/05 נדחתה בקשת התובעת ולמרות זאת לא הגישה תצהירי עדות ראשי מטעמה.

ביום 25/04/05 טוען הנתבע כי נשלחה החלטת ביהמ"ש לפיה דיון ההוכחות שנקבע ליום 25/05/05 נדחה ביוזמת בית המשפט ליום 11/09/05 ומוזר כי דווקא ההודעה הזו לא התקבלה אצל ב"כ התובעת.

דיון:

הלכה  פסוקה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.

הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".

(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי (טרם פורסם).