החלטה בתיק א 58027/04

הנתבעים 3 עד 5 בתיק העיקרי (להלן: "הנתבעים"), הם יורשי המנוח  חלפו גניש (להלן: "המנוח"), כפי כתב הצוואה שתצלומה צורף לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר".

עוד נאמר בכתב התביעה כי הצוואה הנ"ל קוימה לפי צו מס' 52840 של הרשם לענייני ירושה (סעיף 6.ב. לכתב התביעה); עותק של הצו האמור צורף לבקשת הבנק התובע (להלן: "הבנק") לתיקון כתב התביעה בתיק בשא 191778/04 (להלן: "בקשת התיקון").

לפי כתב התביעה, היה המנוח חב כספים לבנק והנתבעים נדרשים לשלם את חלק הכספים הנ"ל מכך שהם באים בנעלי המנוח כיורשיו.

בבקשה שהגישו הנתבעים בתיק בשא 183024/04, עותרים הם למחיקת התביעה על הסף מכך שאין היא מגלה עילה, בהתחשב בהוראות סעיפים 126 עד 128 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה" ו"בקשת המחיקה" בהתאמה).

במקביל לתגובת הבנק בבקשת המחיקה הוגשה על ידי הבנק בקשת התיקון והחלטה זו עניינה בשתי הבקשות כאחת, בין היתר מתוך כך שגם אם צודקים הנתבעים בטענותיהם שהתביעה אינה מעלה עילה, ממילא הכלל הוא שאם ניתן להציל תביעה כזו על ידי תיקונה, לא ימחק כתב התביעה (זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מה' 7 פיסקה 316 עמ' 392).

לא מצאתי ממש בטענותיהם של הנתבעים; נכון הוא שאין הם הופכים להיות ערבים לחובותיו של המנוח מעצם היותם יורשיו, כפי טענת באי כחם בסעיף 2 רישא לבקשת המחיקה אולם אין לכך ולסעיפים 126 עד 128 לחוק הירושה ולא כלום.

עניינם של הסעיפים הנ"ל הוא בהגדרת היקף החבות של היורשים ולא בעצם החבות.

כל עוד לא חולק העיזבון, חבותם של היורשים היא בנכסי העיזבון (סעיף 126 הנ"ל); אין האמור בסעיף הנ"ל קובע שהיורשים אינם בעלי דברים עם הנושים; נהפוך הוא; אלא שעד לחלוקה, חבותם מוגבלת בהיקפה הן לגובה החוב והן לכך שניתן לגבות את החוב רק מנכסי העיזבון. ממילא היורשים הם הבעלים של נכסי העיזבון גם לפני חלוקתם וזאת על פי הוראת סעיפים 1 ו 2 לחוק הירושה, ואין צורך באקט פורמאלי להעברת הנכסים או נקיטת פעולה כלשהי [ ע"א 2390/92 יהודית גרינשפון נ. עו"'ד מנחם שכטר ואח', פד"י מט2 עמ' 843 בעמ' 851; רע"א 5103/95 טובה דשת ואח' נ. שלום אליהו ואח' פד"י נג3 עמ' 97; ע"א 355/01 רות בוכהלטר ואח'  נ. מנהל מס שבח מקרקעין אזור תל אביב יפו, פד"י נז3 עמ' 457 ].

באותו התלם הולכי הוראות סעיפים 127 ו 128 לחוק הירושה, כאשר לפי האחרון, במקרים מסוימים עשוי שיורש יחוב כלפי  נושה במלא ערך העיזבון.

בדיון בשלב זה של ההליכים, היינו בעת שמבקשים היורשים - הנתבעים, למחוק את התביעה על הסף, מהראוי לציין כי לאורך טיעוניהם הייתה התעלמות גמורה מהוראת סעיף 128 (ב) לחוק הירושה המטיל על היורש את נטל השכנוע בכל הנוגע

לשווי העיזבון ולגבי חלקו של כל יורש בעיזבון ומה קיבל ממנו; הנטל הוא איפוא על הנתבעים בתובענה זו בכל הנוגע לירושת המנוח.

די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה וזאת לפי הוראת תקנה 81 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לפיה אין בעל דין צריך לטעון בכתב טענותיו טענה שחובת הראיה לגביה היא על הצד השני ויתכן שחלה כאן גם תקנה 80 לתקנות הנ"ל.

בכתב התביעה, בכותרתו ובסעיף 1, לא ציין התובע את עובדת היותם של הנתבעים יורשיו של המנוח ומכאן כפועל יוצא, הם נתבעים כיורשיו, בגבולות האמורים לעיל ותו לא.

ספק בעיני אם יש צורך בתיקון התביעה לפי בקשת התיקון אולם מאחר והוגשה ומאחר וקבעתי את האמור לעיל ומאחר ויש בתיקון המבוקש משום הבהרה, אני מתיר את התיקון, מקבל את בקשת התיקון ודוחה את בקשת המחיקה.

לא היה צורך וממש בבקשת המחיקה, שכך או כך, לא יכולה ואין סיבה שתמנע את בירור העניין לגופו קרי, עד כמה שחבים הנתבעים בחוב המנוח לפי חלקיהם בירושתו ולפי שווי העיזבון.

בנתון לאמור לעיל אני קובע איפוא שהנתבעים ישאו בהוצאות הבקשות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך של -.5,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

התובע ישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין כך שהגיש לתיק כתב סיכומי טענות נוסף מעל ומעבר לזכותו החוקית, ללא רשות (וגם ללא צורך), בסך של

 -.1,000 ש"ח.

ניתנת לנתבעים הרשות להגיש בקשה למתן רשות להתגונן בתוך 20 מעת מסירת החלטה זו לידיהם, בכפוף לתשלום ההוצאות  בתוך המועד הנ"ל.