החלטה בתיק א 57425/05

בפניי בקשה למחיקה או דחיית התביעה על הסף ע"י המבקש, אשר הוגשה בגין שכר טרחתו של המשיב, עקב טיפולו בתיקו האישי.

המשיב הגיש בשמו של המבקש תביעה, אולם  המבקש לא פנה ישירות למשיב אלא פנה ויוצג ע"י משרד  עורכי הדין אזוגי-הורביץ (להלן - המשרד). המשיב עבד במשרד כשכיר והודה בכך בכתב תשובתו לכתב ההגנה ובנספחים אשר צורפו על ידו לכתב תביעתו. התיק טופל ע"י המשרד וכך אף נרשם בתיק בבית המשפט.

המבקש חתם על ייפוי הכוח אותו מסר למשרד והמכתבים אותם קיבל לכל אורך התקופה בה נוהל  התיק, נשאו את פרטי המשרד.

המבקש טוען, כי לא קיבל מעולם חשבוניות מס עבור התשלומים מהמשרד ולכן, אין ברשותו ראיות נוספות להוכחת טענותיו.

לטענת המשיב, דין בקשה זו - להידחות.

לטענתו, לבקשה לא מצורף תצהיר כנדרש לתמיכה בעובדות ומשום כך, כאילו לא נאמרו ואינן עומדות בפני בית המשפט.

המשיב פנה למבקש דרך מכרה משותפת, בשם יפית רוזנברג והיא אשר ביקשה מהמשיב, כי יתחשב במבקש לאור מצבו הכלכלי הקשה. למבקש ניתנה הנחה גדולה בהסכם שכר הטרחה שנחתם ביניהם.

המשיב מודה, כי עבד כשכיר במשרד, במסגרתו רשאי היה לטפל בתיקים פרטיים בהתאם להסכם שהיה לו עם עו"ד אזוגי, כאשר החשבוניות יצאו ע"ש המשרד והמשיב התחלק בשכר עמו. דבר שהוסבר למבקש בפגישתו הראשונה עם המשיב.

בטרם ניתן פסק הדין בתביעתו של המבקש, נפרדו דרכיהם של המשיב ועו"ד אזוגי. המשיב פתח משרד ביחד עם עו"ד הורוביץ והתיק עבר יחד עם המשיב למשרדו החדש ולראיה הפסיקתא שניתנה למשרדו.

בנוסף, שאר הטיפולים המשפטים אותם ביצע המשיב, כגון ערר על החלטות המשטרה, פנייה למשטרה ולרשות שדות התעופה, התביעה כנגד המשטרה והבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ, נעשו ממשרדו החדש של המשיב, לשם הגיע המבקש לפגישות.

המשיב העביר את הטיפול לעו"ד מנו (בא כוח חדש), לפי בקשת המבקש. ההתחייבות לשלם את שכר טרחתו של המשיב נעשתה ע"י ב"כ החדש וכל ההתכתבויות נעשו למשרדו של המשיב.

לאור הטענות מבקש לדחות את הבקשה.

דיון

מחיקה על הסף הינה בסמכות ביהמ"ש, כאשר בין השאר כאשר הכתב לא מראה עילת תביעה  - ויש למנוע דיוני סרק ובעיקר כשחוסר העילה בולט לעין או שניתן לחסוך בדרך זו עדויות רבות (ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ' איסטווד פד"י כג (1) 604, 608).

השאלה שביהמ"ש שואל את עצמו היא, אם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, טענה לטענה, האם מערכת עובדתית זו מוכרת על פי חוק כלשהו, ככזו שיש להעניק בגינה סעד משפטי המבוקש בכתב התביעה.

הכלל הוא, שביהמ"ש יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ת"א ואח' פד"י מ'(2) 668). על כן, ביהמ"ש נוקט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה.

כחוט השני, עוברת בפסיקה ההלכה, שמחיקה או דחייה על הסף ננקטות רק בלית ברירה, שכן "פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הינו לעולם עדיף. רצוי על כך שביהמ"ש יעדיף תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי, אולם איננו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות.

לצורך בחינת השאלה אם למחוק את כתב התביעה בהעדר עילה, יש להניח שכל מה שנטען בכתב התביעה הוכח והאם אז לא יזכה התובע בסעד המבוקש (ע"א 280/84 עפרי נ' מ"י פד"י מ(3) 358).

ביהמ"ש ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. ביהמ"ש ישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן פד"י לז(4) 721, 724; ע"א 590/74 חיכם לנדאו בע"מ נ' מקורות בע"מ ואח' פד"י כט (2) 141).