החלטה בתיק א 56441/04

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה  בסדר דין מקוצר.

התובע הינו בנק לאומי לישראל. לטענתו חתם  הנתבע 1  על הסכם ניהול חשבון.הנתבע 2 הינו ערב כלפי התובע לסילוק חובות הנתבע 1.

על פי תנאי ההסכם רשאי התובע לדרוש מן הנתבעים את סילוק היתרה תוך 7 ימים מדרישתו הראשונה. התובע טוען  שפנה אל הנתבעים על מנת שיסולק החוב , ומשלא נעשה הדבר, הגיש תביעה זו.

הנתבעים טענו בבקשתם למתן רשות להתגונן כי נתבע 2 ניהל במשך שנים רבות חשבון פרטי ועסקי של הנתבעת1 וע"פ ההסכמות אליהן הגיע עם התובע משכן את הדירה שבבעלותו ובבעלות אישתו וכן את רכבם ובתמורה נתן התובע מסגרת אשראי גבוהה ב2 החשבונות.

עוד טוען כי התובע התנה את מסגרת האשראי שקיבל בכך שחייב את הנתבע למשוך מאחד  מחשבונות הבנק סכומים גבוהים מידי חודש שהופקדו בתכניות חיסכון בתנאים שהתובע קבע בעבורו בלא שהיה צורך בכך.

לטענתו בנסיבות אלה הגיע למצב שבו חשבונות הבנקים הגיעו ליתרות חובה גבוהות .

יתרות אלו הביאו להליכי מימוש  בטוחות ולמינוי כונס נכסים על הדירה והרכב.

לטענת הנתבע, משמכר כונס הנכסים את הבטוחות הנ"ל אופסה יתרת החוב בחשבון והנתבע אף הגיע לבנק ומשך כספים (בסכום הקרוב לסכום התביעה).

לטענת ב"כ התובע המלומד,  האישור למשיכת הכספים נעשה בטעות, ולפני שהבנק קיבל את החיוב בגין הוצאות הכינוס אשר חלות על הנתבעים עפ"י ההסכמים עליהם חתומים ואשר צורפו לכתב התביעה. חיוב  זה התווסף לח-ן הבנק ובעקבותיו  נוצרה יתרת החובה שעל הנתבעים לסלק.

דיון

טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.

אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).  לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'   פ"ד כ(2) 520, 522).

עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. ( ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

יתרת החוב נוצרה, כאמור, כתוצאה מהוצאות הכינוס. הוצאות אלו ניתן לחייב את הנתבעת 1 עפ"י סעיפים 10 ו-12 לנספח א' לתביעה ואת  נתבע 2 עפ"י ס' 16  לנספח ד' לתביעה.