החלטה בתיק א 54716/05

מונחת בפניי בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.

התובעת, רשות מקומית, טוענת כי הנתבעת היתה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה המחזיקה בנכסים נשוא התביעה ויתרת חובה נכון ליום 3.11.05 בגין אי תשלום ארנונה ואגרת שמירה הינו בסך 181,897 ש"ח.

מנגד טוענת הנתבעת, כעולה מבקשת הרשות להתגונן, כי חסרים נתונים לפיהם ניתן לדעת כיצד מורכב סכום התביעה, מה גם שהחלוקה לנכסים כמפורט בכתב התביעה הנה חלוקה משרדית בלבד, כאשר מדובר במבנה אחד לפיכך אין להטיל אגרת שמירה בגין כל נכס לחוד.

לטענתה, אופן הצגת הנתונים על ידי התובעת אינה מאפשרת לה להתגונן בפני התביעה.

דיון

הצדדים הגיעו להסדר דיוני בו ויתרה התובעת על חקירת הנתבעת כנהוג בבקשות הרשות להתגונן.כמו כן, בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים ובהסכמת בית המשפט סוכם כי כל צד יסכם את טיעוניו בכתב ובית המשפט ייתן החלטתו בדבר בקשת הרשות להתגונן כעולה מסיכומי הצדדים בלבד.

בצדדים שטחו טענותיהם בסיכומיהם, כל צד וטענותיו הוא.

טוענת הנתבעת בסיכומיה כי לרשויות המקומיות ככלל, והתובעת בפרט יש נטייה להגיש תביעות לקוניות בהן רב הסתום על הגלוי.

לטענתה, מעיון הכתב התביעה לא ניתן ללמוד מה השטח המחויב במס ומה החיוב למטר מרובע, זאת מאחר ובוצעו שינויים שהקטינו את גודל העסק ולא ניתן ללמוד מנספחי כתב התביעה אם נלקח שינוי זה בחשבונה של הנתבעת או אם לאו.

מנגד טוענת התובעת כי תביעתה ערוכה כנדרש ומפורטת דיא, מה גם שבין הצדדים התנהלה תביעה קודמת והתנהלו הליכי ערר כך שהנתבעים מנועים מלטעון בגין הנכסים שחויבו,סווגם של הנכסים ושטחם.   

לטענת התובעת, מטרת בקשת הנתבעת לרשות להתגונן הנה ניסיונה להתחמק מתשלום המיסים ותו לא.

טרם אתן את החלטתי אחזור בתמצית על הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו ליתן רשות להתגונן, שכן בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'  פ"ד כ(2) 520, 522 ).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

לדידי, טענותיה של הנתבעת מצריכות בירור עובדתי רציני ולא ניתן לשלחה לדרכה ולדחות את  בקשתה על אתר.

יחד עם זאת, הנני עושה חסד עם הנתבעת, בהחלטתי להעניק לה רשות להתגונן מאחר והיא לא פעלה בשקידה ראויה וסדירה לדרוש גילוי מסמכים ופרטים נוספים בטרם הגשת בקשת רשות להתגונן אלא הסתפקה באמירה גורפת ולפיה (בצדק מה, יש לומר) התביעה אינה מבהירה את חישוב החוב אלא רק את "השורה הסופית".