בפניי בקשה למתן רשות להתגונן.
ב"כ התובע ויתרה על חקירת המצהיר והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
הנתבעות מעלות שלוש טענות שלדעתן מצדיקות מתן רשות להתגונן;
הטענה הראשונה נוגעת למהות המונח 'רכב מעביד', בהסכם שבין הצדדים.
בעוד שהתובע טוען, כי יש לבחון את המונח, כפי שביהמ"ש זה סובר לאור הרישום במשרד הרישוי, הרי הנתבעת סבורה כי יש לבחון אותו על פי דיני הקניין.
ב"כ התובע מפנה להחלטה אחרת שניתנה על ידי מותב זה, אלא שמאז, ניתן פס"ד על ידי ביהמ"ש המחוזי, שכידוע פסקי הדין הניתנים על ידו הינם מנחים, וכך נקבע בת"א (תל-אביב-יפו) 23882/06 -
המוסד לביטוח לאומי - ויצמן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח' . תק-של 2008(3), 3574:
"
העמדה לפיה מבחן הבעלות הוא מבחן קנייני ולא רישומי גרידא, אושרה לאחרונה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , בעמ' 3 - פורסם בנבו:
"אשר לפרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד", הניתוח המפורט שערך בית משפט קמא בסוגיה זו [הכוונה לפסק דינו של כב' השופט וינוגרד בת.א. (י-ם) 1885/04- ח.ב.], על מסקנותיו, מקובל עלינו. לפיכך, נסתפק בשתי הערות. ראשית, אנו סבורים שמבחינה מילולית לשון מכתב ההבנות תומכת במובהק בפרשנותו של בית המשפט קמא. זאת, משום שמכתב ההבנות התייחס ל"רכב בבעלות המעביד", ולא התייחס לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי, רישום שאינו קונסטיטוטיבי אלא בעל משמעות דקלרטיבית בלבד, ואינו משקף בהכרח את הבעלות ברכב. על רקע זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, שקשה להניח כי עורכי הדין שערכו את מכתב ההבנות , "תוך שאינם מותירים אבן שאינה הפוכה", התכוונו, "באומרם 'בעלות', ... לדבר מה השונה בתכלית מ'בעלות' על פי דיני הקניין החלים בישראל, שחזקה כי היו ידועים להם" (סעיף 34 להחלטה). אכן, נכון הדבר שתכליתו של ההסכם הייתה למנוע התדיינויות, אך בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של כב' השופט דראל בת"א (י-ם) 14118/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח', לא פורסם, 29.7.2007), כי "אף שזו מטרתו ותכליתו של ההסכם ועליה לשמש בסיס ונקודת מוצא לפרשנותו, אינני סבור כי התוצאה הנובעת היא כי בכל מקרה של שאלת פרשנות יבחר הפתרון החוסך התדיינויות, אף אם אינו נכון ואינו תואם את דיני הקניין ואת ההלכות שנקבעו לעניין מעמדו של הרישום". שנית, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא, כי לאור עדותה של עו"ד טננהאוז כי לא דיברה עם עו"ד נוביק על נושא זה, עדותה בדבר כוונת הצדדים בעשותם שימוש בביטוי "רכב בבעלות המעביד" יכול ששיקפה את הבנתה שלה בלבד, ואינה יכולה לשקף את הבנתן של המשיבות."
לפיכך, הרי בשלב הזה, כאשר עסקינן בשלב רשות להתגונן, וקיים פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, המורה את ההלכה המנחה, יש ליתן לנתבעות את יומן בטענה זו.
בטענה השנייה, נוגעת לשאלת הריבית, הנתבעות טוענת כי הן חולקות על נושא הריבית, אלא שאינן מפרשות מהי המחלוקת ולכן אין להורות על מתן רשות להתגונן בטענה זו.
הטענה השלישית נוגעת לשאלת היקף החבות, הנתבעת טוענת, כי אין להשית עליה חובה לשלם בעבור נכות שאין מקורה בתאונה. טענה זו נטענה בשםה רםה וביהמ"ש אפילו אינו ידוע מהו שיעור הנכות שמבקשות הנתבעות להפחית. כלומר, לא פורטה כל גרסה.
הטענה המרכזית של הנתבעות נוגעת להיות הרכב רכב מעביד, ולאור ההלכה המנחה, הרי יש לבחון את הסוגיה ולשאול למי שייכת בעלות הקניינית ברכב.
לפיכך, בטענה זו ניתנת לנתבעות רשות להתגונן.
תצהיר ישמש כתב הגנה.
אני קובעת קדם משפט ליום 1.2.09 שעה 10:00.
ניתן צו לגילוי מסמכים הדדי בתצהיר בתוך 45 יום מהיום, לתצהיר יצורפו כל המסמכים המפורטים בו למעט כתבי בי דין.
מזכירות תשלח החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, ג' בתשרי, תשס"ט (2 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.