החלטה בתיק א 54132/06

בפני בקשה, להורות לתובעת לתקן את כתב תביעתה המתוקן, באופן שעילות התביעה והסעדים הנתבעים על ידה, יותאמו במדויק לסכום התביעה שבגינה שולמה אגרת בית המשפט, ולחילופין - להורות לתובעת לשלם אגרת בית משפט בגין כל הסעדים הנטענים בכתב התביעה המתוקן (להלן: "הבקשה").

רקע :

עסקינן בתביעה אשר הגישה המשיבה כנגד המבקשים, בגין נזקים אשר נגרמו לרכבי שטח אשר בבעלותה, ואשר הושכרו על ידי המבקשים.

ביום 18.1.07 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, אשר במסגרתו, תבעה את הסעדים הבאים:

א. סך של 34,551.92$ בגין דמי שכירות, העברות ונזקים לרכבים (להלן: "סעד א'").

ב. סכומים ששולמו לנתבעים בגין פרסום באמצעות מדבקות שהודבקו על גבי הרכבים שהושכרו (להלן: "סעד ב'").

טענות המבקש:

לטענת המבקש, האגרה אשר שולמה על ידי המשיבה, הינה אך רק בעבור סעד א'.

התנהלות זו של המבקשת, בה היא תובעת בגין סעדים בסך של למעלה מ 151,613 ש"ח, אך משלמת אגרה על סכום נמוך מכך, טוען המבקש, עולה כדי חוסר תום לב.

המבקש מפנה לתקנה 16(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד (1984) (להלן: "התקסד"א), וטוען כי מכוחה הוא זכאי לדעת מהם הסעדים המדויקים הנתבעים ממנו, במובחן בגין כל עילה ועילה.

בנוסף, מפנה המבקש ל תקנה 100 (4) לתקסד"א  הקובעת כי בית המשפט רשאי למחוק כתב תביעה עקב אי תשלום אגרה מספקת.

בתשובה לתגובה אשר הגיש המבקש, הוא מתמודד עם טענת השיהוי שהעלתה המשיבה, וטוען כי על פי תקנה 92 לתקסד"א, בית המשפט מוסמך לדון בתיקון כתבי טענות בכל עת, כאשר שלב קדם המשפט הוא השלב המתאים לדיון בטענות מעין אלו.

המבקש טוען, כי מכיוון ואנו מצוין בשלב קדם המשפט, ומכיוון ומדובר בשינוי אשר אינו מהותי, לא ייפגע הניהול התקין של המשפט במידה וייעתר בית המשפט לבקשת התיקון.

בתשובה לתגובה, טוען המבקש, כי בניגוד לטענת המשיבה, התביעה לתשלום סכומים אשר שולמו לנתבעים בגין פרסום באמצעות מדבקות אשר הודבקו על הרכבים אינה עולה כדי סעד הצהרתי, אשר האגרה בגינו כבר שולמה. לטענתו,מדובר בסעד כספי גרידא, ולפיכך יש לכמתו ולשלם אגרה בגינו.

טענות המשיבה

המשיבה פותחת וטוענת, כי דין הטענה, בנוגע לאופן ניסוח כתב התביעה, אשר מועלית כעת לראשונה, להידחות, מן הטעם אשר היה על המבקש להעלותה מייד לאחר הגשת התביעה.

כעת, לאחר שהוגש כתב הגנה והתקיימו ישיבות קדם משפט, טוענת  המשיבה, לא ניתן להעלות טענה זו, ויש לדחותה משום שיהוי.

עוד טוענת המשיבה, כי העלאת הטענה כעת, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט.

המשיבה מפנה לסעיף 11  לכתב התביעה, ומצטטת את הפסקה האחרונה בו:

"אם, אכן, שולמו לנתבעת סכומים עבור הפרסום הנ"ל, כי אז הדבר מהווה,בין היתר, גם עשיית עושר ולא במשפט, על חשבונה של התובעת, ולפיכך, התובעת תובעת בזה כל סכום ששולם לנתבעת, אם וככל ששולם, בגין הפרסום הנ"ל".

המשיבה ממשיכה ומפנה לסעיף 20 לכתב התביעה, בו היא תבענה הן את הנזקים אותם יש ביכולתה לכמת, והן את הכנסות הפרסום הנ"ל, אולם, אך ורק אם היו הכנסות כאלה.

המשיבה טוענת כי אין לה כל ידיעה, האם היו למבקש הכנסות מפרסום, ואם היו, מה היה גובהן, וזאת , לטענתה, גם לאור העובדה כי המבקש לא התייחס לטענה זו בכתב הגנתו, וסירב לענות על שאלות בנושא אשר הופיעו בשאלון, בטענה כי התשובה איננה רלוונטית.

לפיכך, טוענת המשיבה, הסעד המבוקש בשלב זה בקשר להכנסות מפרסום, כל עוד לא התברר אם היו הכנסות, ומה היה סכומן, דומה במהותו לסעד הצהרתי בו מתבקש בית המשפט להצהיר כי אם וככל שהיו הכנסות כנ"ל, יש לשלמן למשיבה.

המשיבה מפנה את בית המשפט לתקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007, אשר קובעת כי אם כללה התביעה מספר סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד מהפרטים שבתוספת, לפי הגבוה מביניהם, וזאת כפי שעשתה המשיבה בפועל.