החלטה בתיק א 51987/03

ביום 11.10.04 ניתן על ידי פסק דין לפיו אושר הסכם פשרה בין התובעת, שותפות עורכי דין, לבין הנתבע, רואה חשבון במקצועו (להלן: "פסק הדין").

בפסק הדין נקבע שהנתבע ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך כולל של

כ -.65,000 ש"ח אולם הוסכם עוד כי אם ישלם הנתבע לתובעת סכום ש"ע -.5,000 $ (וכן סכום נוסף שאינו רלבנטי להחלטה זו) בחמישה תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 15.10.04 ועד 15.2.05 (להלן: "תשלומי הפשרה"), יראה החוב על פי פסק הדין כמסולק.

ביום 3.3.05 פנה הנתבע לבית המשפט בבקשה, היא הבקשה נשוא החלטה זו, ממנה אני מבין ששיק אחד שנמסר על ידי הנתבע לתובעת בגין תשלום חודש דצמבר, ההמחאה השלישית לתשלום, הוחזר על ידי הבנק הנמשך (להלן: "השיק").

עוד הבנתי מהבקשה שהתובעת ראתה בכך הזדמנות לגבות את מלוא סכום פסק הדין, הואיל ועל פי גישתה, איחור בתשלום מקים לה זכות לקבל את מלוא סכום פסק הדין והיא החלה ב"שפעול" ההליכים בתיק ההוצל"פ שנפתח נגד הנתבע טרם הסדר הפשרה ומתן פסק הדין כאמור.

הבקשה היא לאפשר לתובע לשלם את מלוא הסכום המופחת ולהחזיר את הגלגל אחורנית.

בכתב התשובה שהוגש על ידי התובעת ראתה זו להעמיד את עיקר טענותיה באשר לסמכות בית המשפט לשנות מפסק הדין כפי שניתן על ידי, ועמדתה היא שלא ניתן לשנותו עתה.

דומני שבעניין זה לא ראתה התובעת נכונה את משמעות הבקשה;  אין הנתבע מבקש לשנות את פסק הדין אלא להאריך את המועדים שנקבעו בו לביצוע תשלומי הפשרה.

דין הוא שלבית המשפט יש "סמכות טבועה" או "סמכות טבעית" להאריך מועד שנקבע בפסק-דין לעשיית דבר, אם אי העשייה נובעת מסיבות, שלא הייתה למבקש שליטה עליהן, והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק (ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ ואח'  נ. חיה ברנפלד פד"י לו1 עמ' 362); עוד נאמר שם כי יש להאריך את המועד לביצוע דבר, שנקבע בפסק-דין סופי, רק במקרים נדירים ביותר, כאשר הפגיעה בצדק, היוצאת מאי-היעתרות לבקשה, היא קשה ובולטת.

נראה כי משני התנאים שנקבעו באותו פסק דין, החשוב יותר הוא מניעת עיוות הדין או פגיעה בצדק, כאשר לעניין זה מתווספת, כמרכיב או בדרך אחרת, שאלת התנהגות הצד הזכאי לתשלום ועד כמה סירובו לקבל את התשלום הנדחה נגוע בחוסר תום לב  והדגש בשיקולי בית המשפט הוא על שני עניינים אחרונים אלה (רע"א 1233/91 אהרון ג'רבי נ. הרצל בן דוד, פד"י מה5 עמ' 661; ע"א 9085/00 אברהם שטרית ואח' נ. אחים שרבט חברה לבניין בע"מ, פד"י נו5  עמ' 462  בעמ' 476).

הבקשה במקרה זה והתשובה לה הוגשו ללא תצהירים ונראה כי הצדדים מוכנים לקבל כעובדות את האמור בהן, כפי שהוגשו.

לא ניתן היה לקבל מהנתבע גרסה של ממש באשר לנסיבות החזרת השיק; לדבריו בבקשה, השיק הוחזר על ידי הבנק "...בטענת אכ"מ ללא ידיעתי" והדבר הובא לידיעתו רק כחודש לאחר מכן, ביום 12.1.05; בהמשך מכנה התובע את המקרה כ"טעות אומללה" אולם נסיבות החזרת השיק ומקור הטעות, לא הובהרו על ידיו; גם לא הובהר מדוע נודע לתובע על החזר השיק רק כחודש ימים לאחר מועד החזרתו.

בסעיף 7 לכתב התשובה של התובעת, מצוין כי השיק הוחזר בציון "סגור + אכ"מ" קרי החשבון נסגר ואין בו כיסוי מספיק ועניין זה לא הוכחש על ידי התובע, בתגובתו לתשובה הנ"ל.

מאידך, אין תשובה בפי התובעת לטענת הנתבע, לפיה מיד עם גילוי העובדה שהשיק הוחזר, פנה הוא לעו"ד שליזנגר, מיחידי השותפות התובעת, וביקש לתקן את המעוות, אולם זה סרב לקבל ממנו את התשלום ואמר כי זו הזדמנות לתובעת לגבות את מלוא סכום פסק הדין.

נראה שהתנהגות התובע לוקה ברשלנות לא מועטה, כאשר אין הוא טורח לוודא ביצוע תשלומיו על פי פסק הדין, והוא יודע מהי הסנקציה הכרוכה בכך.

ספק רב אם ניתן לראות בהחזר השיק על ידי הבנק מקרה בלתי צפוי, שאינו בשליטת הנתבע, כאשר לא התבררו כלל נסיבות ההחזרה.

יחד עם זאת, אם לא יוארך המועד כמבוקש, תהייה התוצאה קשה במיוחד לנתבע, כאשר סכום פסק הדין הוא כפול ויותר מסכום תשלומי הפשרה.

הארכת המועד אין בה פגיעה של ממש בתובעת, שכן לא ניתן להניח שאיחור בתשלום של חודש ימים של סכום בסך של -.5,000 ש"ח יש בו כדי להשפיע על תזרים המזומנים או על הכנסותיה של התובעת.

גם דבריו של עו"ד שלזינגר, שלא הוכחשו, אפילו שלא על דרך תצהיר, מצביעים על דרך התנהגות שיש בה יותר מאשר אבק של חוסר תום לב.