החלטה בתיק א 51870/06

מבוא

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לתשלום חוב בסך של 50,450 ש"ח בגין הלוואת משכנתא שנטלו הנתבעים מן הבנק התובע ( להלן: "הבנק"), לצורך רכישתה של דירת מגורים בפרוייקט גני אביב בעיר לוד.

2.         הנתבעים רכשו את הדירה ביום 20.6.2000 תמורת סך של 498,168 ש"ח. התמורה כולה מומנה באמצעות הלוואה שהעמיד הבנק לנתבעים.

3.         הנתבעים טוענים כי הבנק פיתה אותם לרכוש את הדירה בכך שהסכים להעמיד מימון מלא, בשיעור של 100% ממחיר הדירה, וזאת תוך הפרת הנוהל הבנקאי התקין כפי שנקבע על ידי המפקח על הבנקים. לדבריהם, הבנק עשה כן כדי  לקדם בכל מחיר מכירת דירות בפרוייקט הכושל, על מנת שהקבלן יוכל לכסות את חובותיו לבנק, שהעמיד ליווי לבניית הפרוייקט. הנחתם של הנתבעים היתה כי הדירה אכן שווה את מחירה, לנוכח הסכמתו של הבנק להעמיד מימון מלא למחיר הדירה כפי שדרש הקבלן. הם גם הניחו כי במקרה הגרוע מכל, יוכלו למכור את הדירה ולפרוע את חוב ההלוואה. הנתבעים שילמו את החזרי ההלוואה במשך חמש שנים, אך נקלעו לקשיים כלכליים וכיום אין ביכולתם לעמוד בהחזרים החודשיים. בירור שערכו העלה כי ניתן לקבל תמורת הדירה לכל היותר סכום הנע בין 70,000 דולר ל- 80,000 דולר, בעוד שמחיר הרכישה שלה היה 125,000 דולר. יתר על כן, אותו ברור העלה כי שווייה האמיתי של הדירה בעת רכישתה, לא עלה מעולם על הסכום של 70,000- 80,000 דולר.  לדבריהם, הבנק התרשל בכך שלא ביצע הערכה שמאית לשווי הדירה בטרם העמיד את האשראי שביקשו הנתבעים.

דיון

4.         הנתבעים הם אנשים בוגרים. הם אינם פסולי דין. הם אינם עולים חדשים. הם יודעים קרוא וכתוב. הם דוברי עברית. הנתבעים ידעו היטב מהו המחיר הנדרש מהם על ידי הקבלן, וזאת עוד בטרם ניגשו לבנק כדי לקבל את ההלוואה שתממן את רכישת הדירה. דבר לא מנע מהנתבעים לערוך את אותו ברור שהם טוענים כי ערכו רק לאחרונה, בדבר שווייה של הדירה. מי שנטל אשראי וגם צרך אותו, לא יוכל לבוא בטרונייה נגד הבנק על שהסכים להעמיד את אותו אשראי שהוא עצמו ביקש לקבל.

5.         הבנק לא הציג מצג כלשהו כלפי הנתבעים. עצם העובדה שהבנק הסכים להעמיד אשראי בגובה מלוא התמורה שדרש הקבלן, לבקשתם של הנתבעים, אינה יכולה להחשב כמצג מצידו של הבנק כאילו הדירה אכן שווה את מחירה. ודוק: אין עסקינן בערבים, שמטבע הדברים אינם נותנים דעתם לשווי הדירה שרכשו הלווים, אלא בלווים עצמם, שאמורים לקבל החלטה מושכלת האם מחיר הדירה הנדרש על ידי הקבלן מקובל עליהם ונראה סביר בעיניהם, בלא קשר לשאלה האם גם הבנק סבור כך.

6.         אכן, אם הבנק מעניק אשראי בשיעור של 100% ממחיר הדירה, הוא מפר נוהל בנקאי וגם מתרשל, אך ההתרשלות היא אך ורק כלפי עצמו, משום שבנק שנוהג כך נוטל על עצמו סיכון כי בבוא היום לא יעלה בידו להפרע מן הדירה, המהווה בטוחה לפרעון החוב. התרשלות של בנק כלפי עצמו, אינה מקימה עילת קיזוז למי שהשתמש באשראי.  הנוהל הבנקאי אליו מפנים הנתבעים בטיעונם, נועד בראש ובראשונה להגן על הבנק עצמו ואולי גם על ערבים, אך לא על הלווים, באשר לרשותם של אלה, בשונה ממצבם של הערבים, עומדים מלוא הכלים להעריך בעצמם את שווי הדירה שהם רוכשים.

            לטעמי, מצבם של הנתבעים בתיק זה משול למצבו של מי שנטל אשראי מהבנק בלא שהבנק ידרוש ממנו בטוחות הולמות. פשיטא שלווה כזה לא יוכל להשמע בטענה נגד הבנק מדוע ולמה ניתן לו האשראי בלא שתידרשנה בטוחות כנגדו.

7.         הוא הדין בהמנעותו של הבנק מקבלת חוות דעתו של שמאי בדבר שווי הדירה. זוהי התרשלות של הבנק כלפי עצמו, ולא הפרת חובה כלשהי כלפי הלווים.

8.         גם העובדה שלבנק היה אינטרס מובהק, לפי הטענה, לקדם את מכירת הדירות כדי להקטין את חובותיו של הקבלן, אינה מסייעת בידי הנתבעים. לכל היותר, יש בכך כדי להסביר מדוע הבנק התרשל כלפי עצמו, והיה מוכן ליטול על עצמו סיכונים בלתי מקובלים, אך לא די בכך כדי להטיל עליו חבות כלפי הלווים, שהם אלה שביקשו את האשראי שניתן להם.

9.         אין ממש בטענה כאילו הנתבעים החליטו להתקשר בעיסקה בשל מצגיו של הבנק, שכן הם פנו לקבלן בהצעה לרכישת הדירה ביום 4.6.2000 תמורת סך השווה ל- 122,400 דולר (ראה מוצג מש/1), עוד בטרם באו בדברים עם נציגי הבנק, לראשונה ביום 15.6.2000 (ע' 3 לפרוטוקול). משמע: החלטתם לקנות את הדירה במחיר שדרש הקבלן, נתקבלה עוד לפני שידעו כי הבנק אכן יעמיד לרשותם את האשראי.

10.        אין ממש בטענה כאילו הבנק פיתה את הנתבעים לקנות את הדירה. הנתבעים הגיעו אל הבנק בעקבות פרסומים של הקבלן. הבנק עצמו לא פרסם את הדירה ואין טענה כאילו ניסה לשכנע את הנתבעים לקנות אותה. נכונותו של הבנק להעמיד אשראי בשיעור של 100% ממחיר הדירה אינה יכולה להחשב כפיתוי מצידו.

11.        למעלה מן הצורך יוער כי הנתבעים אפילו לא טרחו לתמוך את טענותיהם בחוות דעתו של שמאי באשר לשווי דירתם במועד כריתת חוזה המכר בשנת 2000, שהרי המועד הרלבנטי לבחינת שווי הדירה הוא מועד רכישתה, ולא המועד הנוכחי. אכן, בשלב של רשות להגן אין בית המשפט שואל את עצמו כיצד יעלה בידי הנתבע להוכיח את טענות הגנתו, אך בשים לב לטיבן של טענות ההגנה, המנעות זו של הנתבעים מדברת בעד עצמה.

12.        יודגש כי לא הבנק הוא שגרם לאי פרעון ההלוואה. מתצהירו של הנתבע 1 עולה כי הרעה במצבם הכלכלי של הנתבעים היא שגרמה לחוב הפיגורים.

13.        סיכומו של דבר, מדובר בהגנת בדים. אשר על כן, הבקשה נדחית. הבנק זכאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה.

14.        המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' בכסלו, תשס"ח (19 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים הנ"ל.                   

                                                                                                ________________

                                                                                                                 חגי ברנר, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: