החלטה בתיק א 50919/05

1.      לפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה בשל התיישנותה. כמו כן נטען כי יש לסלק את התביעה כנגד המבקשת מס' 2 על הסף אף בשל העדר יריבות.

הבקשה הובאה לפני רק בימים אלו ומשכך ניתנת בה החלטה עתה. יצויין כי חרף הזמן שחלף מאז הגשת התשובה לבקשה, לא הוגשה תשובה לתגובה ולפיכך ניתנת ההחלטה על יסוד החומר שהוגש עד כה.

התביעה ובקשת הסילוק

2.      המשיב הינו בעלים רשום של שתי חנויות (המשמשות כמרפאה וטרינרית) בקומת ביניים מסחרית בבנין ברחוב בן יהודה בתל-אביב.

המשיב הינו כיום שמאי מקרקעין מוסמך, בנוסף להיותו וטרינר.

3.      המבקשת 1 היא הועדה המקומית לתכנון ובניה בעיר תל אביב יפו. המבקשת 2 היא מהנדסת רישוי במבקשת 1.

4.      בתובענה טוען המשיב כי בבקשות ובהיתרי בניה שניתנו על-ידי המבקשות במהלך השנים נגרעו זכויות בניה (שטחי גלריות) בקומת הביניים, לטובת בניה בקומות העליונות למגורים באותו בנין. זאת, עקב רשלנות, חוסר זהירות, הפרת חובה חקוקה, הצגת מצג שווא וכיוצא באלו מעשים ומחדלים מצד המבקשות.

המשיב דורש כי המבקשות יחויבו בנזקיו בגין האמור, בסך 700,000 ש"ח, לפי הפירוט הבא: סך של 580,000 ש"ח עבור הפסד שווי זכויות בניה (לפי חוו"ד שמאי) וסך של 120,000 ש"ח עבור הוצאות שונות כגון אובדן שעות עבודה וצילום חומר.

5.      התביעה הוגשה ביום 29.9.2005.

6.      המבקשות עותרות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המבקשות, עילת התביעה הינה מתן היתרי בניה לבקשות מהשנים 1988, 1992, 1993, 1994 ו-1998, אשר לכאורה לא כוללות את שטחי הגלריות של המשיב. משכך, חלפו למעלה מ-17 שנים ממועד הבקשה ומתן ההיתר של שנת 1988 ולמעלה מ-7 שנים ממועד הבקשות והיתרי הבניה הנוספים.

7.      בנוסף עותרות המבקשות לסלוקה על הסף את התביעה כנגד המבקשת 2 בשל העדר יריבות, לפי שכל פעולותיה של זו נעשו מתוקף תפקידה אצל המבקשת 1 ולא מטעמה באופן אישי. עוד נטען כי המשיב מתייחס בכתב התביעה אל המבקשות יחדיו ולא ניתן להבחין מה מטענותיו מייחס הוא למי מהמבקשות.

שאלת ההתיישנות

8.      במענה לטענת ההתיישנות של המבקשות, מעלה המשיב כמה טעונים אותם יש לבחון.

9.      הטענה המרכזית המועלית על ידי המשיב, בפתח תגובתו ובמקומות אחרים (סע' 3.5 למשל), הינה כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית הינה 25 שנה ולא שבע שנים, שכן לשיטתו מדובר בתובענה בענין זכויות במקרקעין מוסדרים.

10. אולם, התביעה אינה תביעה במקרקעין. התביעה הינה תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו למשיב, לפי הטענה, בשל מעשים ומחדלים של המבקשות. העובדה שנזקים אלו קשורים לערכו של מקרקעין (והטענה כי המבקשות ביצעו ניוד ושינוי יעוד של זכויות בניה שלא כדין) אינה הופכת את התביעה לתביעה שבמקרקעין אשר תקופת ההתיישנות לגביה ארוכה מהרגיל. אגב, לו היה המשיב מגיש תובענה לגבי בעלות במקרקעין עצמם, ספק אם לבית משפט זה היתה סמכות ענינית ליתן סעד כאמור.

תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא אפוא שבע שנים.

11. טענה נוספת המועלית על ידי המשיב הינה כי את תקופת ההתיישנות יש למנות רק משנת 2005 (וכי רק אז גובשה העילה). לשיטת המשיב נודע לו על "העלמת זכויות הבניה" בנובמבר 1999, כי לאחר מכן עשה בירור מקיף, צילם את החומר, למד את הנושא, כתב מכתבי תלונה ולאחר מכן בשנת 2001 הודו המבקשות במצג לא נכון, חזרו בהן מהודאה זו וחוזר חלילה עד שהודיעו למשיב במכתב מיום 29.8.05 כי אין יותר זכויות בניה בבניין (ר' למשל סעיף 1 וסעיף 16 לתגובת המשיב לבקשה לסילוק על הסף). המשיב טוען כי לאור האמור עילת התביעה התגבשה ביום 29.8.05.

12. אין לקבל טענה זו. לימוד חומר, צילום, כתיבת מכתבי תלונה וכיוצא באלו פעולות אינן מעכבות את מנין ההתיישנות, מה גם שמדובר בפרק זמן של שנים. מועד התגבשותה של עילת תביעה אף אינו תלוי בנכונות צד להודות בטענות הצד האחר. בפרט כאשר לשיטת המשיב עצמו, עוד בחודש נובמבר 1999 כתבו המבקשות כי לא ניתן יהיה להוסיף בניה בנכס. בין אם המבקשות הסכימו כי הדבר נגרם בשל מחדל שלהן ובין אם לאו, לא ניתן לומר כי עילת התביעה התגבשה רק באוגוסט 2005.

13. המשיב טוען עוד כי מועד רלוונטי לענין ההתיישנות הוא ספטמבר 2005, לפי שזהו המועד בו נוצר לו אינטרס לתבוע (סעיף 9.4.3 לתגובתו). אינני רואה במועד זה נקודת דרך שיש ליתן לה משמעות לענין ההתיישנות.