החלטה בתיק א 47772/05

1.         רקע עובדתי:

א.                  התובעים הינם אלמנתו וילדיו של המנוח יוסף כרמי ז"ל.

ב.                  המנוח, יליד 1934, עבד בחב' "סולל-בונה" בין השנים 1959-1963 ונפטר ביום

10.1.05.           

ג.                    התביעה הוגשה לפיצוי בגין טענות לרשלנות הנתבעת שגרמה למחלה ממנה נפטר המנוח.

ד.                  התובעת 1 הגישה תצהיר לו צרפה, בסעיף 7, תצהיר בעלה המנוח שנערך כשידע כבר כי זמנו קצוב והוא עתיד למות מהמחלה בהקדם ובסעיף 13 תצהיר מר פלוסמן, עובד צד ג' אשר עבד עם בעלה המנוח ונפטר אף הוא ממחלת הסרטן.

ה.                  הנתבעים התנגדו להגשת התצהירים של המנוחים ובהחלטתי מיום 8.11.07 הוריתי על הוצאתם מהתיק.

ו.                    משגיליתי כי נפלה שגגה תחת עטי, הודעתי לצדדים וב"כ הנתבעות וצד ג'  חוזרים ומתנגדים.

2.         החלטת ביניים:

כאמור בע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב , פ"ד כ"ח(2) 228, 234:

"בע"א 450/64 נקבע שבית המשפט, שנתן החלטת ביניים, רשאי לבטלה, אם התברר לו שבטעות יסודה.

אין ספק שזכות זו תינתן גם לשופט, שדן בתובענה עצמה, אם יתברר לו שהחלטת הביניים שנתן שופט אחר בדיון מוקדם, בטעות יסודה.

עצם העובדה שעל החלטת ביניים הדוחה בקשה לדחיה על הסף (או למינוי מומחה כבענייננו - מ.ש.) אין ערעור בזכות אלא רק ברשות, מראה שהחלטה זו אינה סופית ואין היא יכולה לקבוע את גורל התביעה ואת גורלן של הטענות שיישמעו בה. ברור לכן כי השופט, שדן בתביעה העיקרית, רשאי תמיד להגיע למסקנה אחרת מהמסקנה אליה הגיע הוא, או שופט אחר, בהחלטת ביניים מסוג זה".

כאמור בע"א 184/77 שגיב ואח' נ' עו"ד וולוובסקי , פ"ד ל"ב(1) 265, 271:

"אולם גם אם היתה בהחלטה הראשונה הבעת דעה על טיבה וטבעה של הלכה משפטית ועל יישומן של העובדות אליה, הרי לא היה בכך כדי למנוע עיון ושקילה נוספים ע"י אותה הערכאה השיפוטית, כי מדובר בהחלטות הניתנות תוך כדי דיון, שטרם סוכם וטרם נסתיים (ראה ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין בעמ' 657, 658), אך מובן הוא כי בית המשפט לא היה רשאי לבטל או לשנות את החלטתו לו היתה זו החלטה מסכמת, השמה קץ לדיון באותה ערכאה ולא החלטה שהיתה בגדר פתח דבר לבירורים נמשכים נוספים ותו לא, כפי שהיה הדבר במקרה דנן".

על הלכה זו חזר השופט שמגר (כתוארו אז) גם בע"א 342/79 בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ , פ"ד ל"ה(2) 729, 734.

3.         הגשת תצהירי המנוחים:

א.                  אין מחלוקת כי לבעל הדין זכות מוקנית לחקירת עד על תצהיר עדותו הראשית שהרי: חקירה שכנגד נחשבת כאמצעי ההתגוננות הבדוק והטוב ביותר העומד לרשותו של נאשם - ובסופו של דבר, 'לרשותו' של ביהמ"ש - כנגד עדי שקר ועלילות שוא. חקירה שכנגד ראיה לשמה, חזקה עליה שהיא חושפת כל פגם של מהימנות שבו לוקה העדות, ומאפשרת לביהמ"ש לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי" (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהודרה משולבת ומעדכנת, תשס"ד-2003, עמ' 1692).

נוכל לסכם את המצב המשפטי בארצנו... כך שבעקרון זכותו של בעל דין שמורה לו... לקיים חקירה נגדית של יריבו, בין שהמדובר בהליך העיקרי ובין שהמדובר בהליכי ביניים, והוא - בסייגים הקבועים בחוק, כגון ביהמ"ש שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית. אכן, כשהמדובר בהליכי ביניים נותר שיקול דעת בידי ביהמ"ש להגביל את היקף החקירה... עם זאת, מקום שהגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת... אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד...".