החלטה בתיק א 47005/05

1.         התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 112,500 ש"ח. כעולה מכתב התביעה, ביום 30.11.2003 נכרת הסכם בינו לבין הנתבע ( להלן: "ההסכם הראשון"), לפיו השקיע התובע כספים בחברה אשר בבעלות הנתבע ( להלן: "החברה"). בס' 4 להסכם הראשון נקבע כי התובע יהא רשאי לבטל את ההשקעה ובמקרה כזה יוחזר לו כספו. ביום 23.7.2004 נכרת הסכם נוסף בין הצדדים ( להלן: "ההסכם השני"), בגדרו סוכם על ביטול ההשקעה בחברה ועל השבת כספו של התובע מידיו של הנתבע. נקבע כי מחצית מסכום ההשקעה, סך של 25,000 דולר, ישולם עד ליום 31.6.2005 [כך נכתב במקור- ח.ב.] ויתרת הסכום תוחזר עד ליום 31.12.2005. בפועל, הנתבע לא שילם לתובע דבר, ומכאן התביעה.

2.         הנתבע ביקש רשות להתגונן. הוא לא כפר בעובדה שעד היום לא שילם דבר לתובע. עם זאת, העלה להגנתו שתי טענות הגנה עיקריות. הטענה הראשונה היא שיש להפחית מסכום ההשבה סכומים שונים ששולמו עבור התובע במסגרת פעילותו בחברה, בסכום כולל של 18,000 דולר. הטענה השניה היא שהוסכם בין הצדדים על הארכת המועד לביצוע התשלום עד אשר החברה תתאושש מהמשבר אליו נקלעה והמפעל של החברה ברומניה יתחיל להניב פרות.

            נדון בטענות כסדרן.

3.         הנתבע מפנה לס' 11 בהסכם השני, שם נקבע כי " כרטיס חו"ז בעלים יותאם לפי הסיכום של החוזה הקודם." לדבריו, הכוונה להפנות להוראת נספח א' להסכם הראשון, שם נקבע כי במידה והתובע יבקש לבטל את ההשקעה, הנתבע יחזיר לו " השקעת בעלים בניכוי כרטיסי טיסה מעבר ומשיכות בעלים שונות." על כן, יש להפחית מסכום ההשבה את עלות כרטיסי הטיסה מעבר (הכוונה לטיסות עודפות מעבר למכסה של טיסה אחת לחודש, אשר בגינה אין לבצע כל הפחתה) וכן את משיכות הבעלים.

            לדברי הנתבע, יש להפחית מסכום ההשבה את התשלומים הבאים:

(א)        5,000 דולר בגין עשר טיסות עודפות.

(ב)        5,000 דולר בגין אחזקה שוטפת של דירת התובע ברומניה.

(ג)         2,000 דולר בגין החזקת הטלפון הסלולרי של התובע.

(ד)        6,000 דולר בגין שכר יועץ ששולם לתובע לפי ההסכם הראשון.

4.         אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע, מחמת שני טעמים.

הטעם הראשון והדיוני הוא שהנתונים הועלו על הדרך ההשערה גרידא. אין בידי הנתבע נתונים מדוייקים כלשהם. לדבריו, כרטסת הנהלת החשבונות של החברה נמצאת ברומניה, אך נבצר ממנו להשיגה שכן טרם שילם את שכרו של רואה החשבון ברומניה. ברי איפוא כי הטעם המונע את השגת הנתונים המדוייקים הוא טעם אשר מצוי בשליטתו של הנתבע- ברצותו, ישלם את שכרו של רואה החשבון ויציג את הנתונים, וברצותו, לא ישלם, והנתונים לא יוצגו לעולם. נציין בהקשר זה כי מאז הוגשה התביעה חלפו קרוב לשלושה חודשים, כך שהיה בידי הנתבע די זמן והותר לפעול לשם השגת הנתונים.

            נזכיר כי לצורך העלאת טענת קיזוז לא די להסתפק בהשערות גרידא:

" אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת..." (הדגשה אינה במקור)

ע"א 16/89  "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית   פ"ד מה(5), 729 ,עמ' 735-736.

ראה גם ע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ   פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768:

" טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן." (הדגשה אינה במקור)

הטעם השני לדחיית הטענה הוא טעם מהותי. ההוצאות שננקבו במסגרת טענת הקיזוז, למעט בנושא הטיסות העודפות, כלל אינן ניתנות לקיזוז מחובו של הנתבע, שכן אין מדובר במשיכות בעלים (ולפחות, אין טענה כי מדובר במשיכות בעלים), אלא בהוצאות שונות שהיו כרוכות בשהותו של התובע ברומניה. הכוונה להוצאות בגין אחזקת הדירה ברומניה ותשלום עבור הטלפון הסלולארי. לא נקבע בהסכם הראשון כי הוצאות מסוג כזה (להבדיל ממשיכות בעלים וכרטיסי טיסה מעבר למכסה) יקוזזו מסכום ההשקעה.  גם מבחינה עניינית, ברור כי הצדדים לא התכוונו לחייב את התובע לממן מכיסו הוצאות מסוג זה, באשר מדובר בהוצאות לצורך ביצוע תפקידו כסמנכ"ל פרסום ושיווק בחברה, להבדיל ממשיכת רווחים בגין פעילותה. לו היה מדובר במשיכת רווחים או מקדמות על חשבון רווחים, אזיי היה מקום להפחיתם מסכום ההשקעה, בהיותם בבחינת משיכות בעלים.

על כוונת הצדדים ניתן ללמוד מהוראת ס' 13 להסכם הראשון, לפיה במידה ותבוטל ההשקעה, "יחזיר צד ב' [התובע- ח.ב.] את כל המשיכות שנעשו על חשבון חלקו ברווחים עתידים...". משמע, הכוונה היא להחזר משיכות בגין רווחים, ולא בגין הוצאות בעין.

באשר לשכר היועץ ששולם כביכול לתובע לפי ההסכם הראשון, הרי שעיון בהסכם הראשון מגלה כי אין למצוא בו כל איזכור לתשלום כזה, וממילא הטענה לא בוססה כראוי.

לכל אלה יש להוסיף כי ההסכם השני נכרת לאחר שכבר הוצאו כל ההוצאות שקיזוזן מתבקש כיום. לו אכן היתה כוונה לקזז הוצאות מסוג זה, מה פשוט יותר היה מאשר לכתוב זאת באופן מפורש בהסכם השני, כך שיהיה ברור כי הסכום שישולם לתובע נמוך מהסך של 50,000 דולר הנקוב בס' 1 להסכם השני?