החלטה בתיק א 46591/04

בתביעה נשוא החלטה זו, שהוגשה על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") ב"סדר דין מקוצר" הביאו הנתבעים בפני שני נימוקים למתן רשות להתגונן; הנימוק  האחד התיישנות התובענה והנימוק השני מוכתר על ידיהם כ"פרעון", אך לטעמי מכיל בקרבו הרבה מעבר לטענת פרעון לבדה ועל כן אתחיל החלטה זו בעניינו של  הנימוק השני דווקא.

העובדות המפורטות בכתב התביעה כלהלן אינן מוכחשות.

בתאריך 8.9.84, לאמור לפני כ 21 שנים!  קבלו הנתבעים הלוואה מובטחת משכנתא (למעשה  המדובר במשכון אך אין הדבר משנה) מאת הבנק, בסכום קרן של -.7,200 ש"ח (ואין זו טעות ועל כן יודגש גם במלים: שבעת אלפים מאתיים ש"ח).

הנתבעים לא עמדו בתשלומי החוב הנ"ל; הבנק אינו מציין בכתב התביעה את מועד העמדת החוב לפרעון מיידי, וכנראה שלא בכדי נהג כך בהתחשב בעבירת הזמן היוצרת התיישנות, אולם בסעיף 4 לכתב התביעה מובהר כי ביום 3.5.94, היינו כעשר שנים לאחר מתן ההלוואה, נפתח נגד החייבים תיק למימוש המשכון (להלן:

"מועד פתיחת התיק").

ביום 20.11.96, לאמור לפני כתשע שנים, מומש המשכון על דירת הנתבעים והבנק קיבל סכום של -.168,920 ש"ח במימושו (להלן: "מועד המימוש" ו "סכום המימוש"  בהתאמה).

למרות זאת, כך טוען הבנק, נותר למועד הגשת התביעה סכום חוב בסך של למעלה מ -.116,000 ש"ח (סעיפים 7 ו 12.1 לכתב התביעה), או סכום של -,61,000 ש"ח ללא ריבית, כפי הצהרת ב"כ הבנק ביום 18.12.04.

אין ספק שהבנק קיבל מהנתבעים סכומים נכבדים עובר לפתיחת התיק; שיערוך קרן החוב לפי מדד המחירים לצרכן (להלן: "המדד") במועדים הרלבנטיים מצביע על כך שלמועד פתיחת התיק הייתה קרן החוב עומדת על סך של -.169,344 ש"ח; על פי האמור בכתב התביעה, החוב במועד פתיחת התיק היה -.127,216 ש"ח.

לאמור, קרן החוב ללא ריבית וללא כל תשלום, הייתה גבוהה בכ 25% מסכום החוב בעת פתיחת התיק לפי חישובי הבנק שכללו כמובן גם ריבית פיגורים לפי הסכם ההלוואה (ראה סעיף 8.א. להסכם ההלוואה מוצג במ/1 וסעיף 9 לכתב התביעה); מכאן המסקנה הנ"ל לפיה עובר לפתיחת התיק קבל הבנק סכומי כסף נכבדים. לעניין זה יציין כי רובה ככולה של קרן ההלוואה (סך של -.5,600 ש"ח) הייתה ללא ריבית כלל  וחויבה, בטרם העמדתה לפרעון מידי, בהפרשי הצמדה בלבד!.

שערוך של סכום החוב בעת פתיחת התיק, לפי הצמדה למדד, למועד המימוש יביא את החוב לסך של -.149,600 ש"ח, סכום פחות מסכום המימוש.

בהתחשב במספרים אלה, נראית התביעה על פניה כשערורייתית; החיובים הנוספים של הנתבעים מקורם ככל הנראה בחישובי ריבית וריבית דריבית על סכומי חוב נמוכים יחסית שהבנק כבר גבה עבורם הרבה מונים ועשה רווחים יפים בגינם.

על נתונים אלה, הגם שלא פורטו, נסמכת טענת הפרעון של הנתבעים; פרעון ייתכן ואין כאן, לפחות לא במובנו הטכני; יחד עם זאת, לא יתכן מצב כגון זה שנתקלים בו הנתבעים כאן, אפילו אם יעשה חישוב ללא ריבית, כפי האמור לעיל.

אם במובן הטכני של הדברים אין לנתבעים טענת פרעון, בוודאי טענה לשימוש בזכות שלא בתום לב, יחד או בנפרד עם טענת שיהוי יש להם.

הצטברות החוב בשנות האינפלציה הגבוהה במשך למעלה מעשר שנים, בטרם התייחסות לטענת ההתיישנות, יש בה כדי להצביע לכאורה על שימוש בזכות שלא בתום לב על ידי הבנק וגרימת נזק בר קיזוז בגין השיהוי הרב שננקט על ידי הבנק

[לטענת שיהוי והתנאים לקיומה ראה: ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ. חברת מצפה אבו טור בע"מ ואח' "דינים" עליון  סח' 50; ראה גם ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פד"י נז5 עמ' 433 ].

לטעמי, בנסיבות האמורות לעיל, יש להתיר לנתבעים להתגונן בטענה שהם קראו לה "פרעון" אך למעשה משמעותה היא טענה להתנהגות שלא בתום לב או שיהוי או שתי הטענות גם יחד.

אין הבנק חולק על כך שעברה חלפה תקופת ההתיישנות; אלא שלגישת הבנק יש למנות את התקופה מחדש לאור הודאה של הנתבעים בזכות הבנק כפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958.

את ההודאה מוצא הבנק בשני עניינים: האחד, מוצג במ/3, שהוא מסמך שהוגש על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") לאיחוד חובותיו בתיקי הוצאה לפועל שפתוחים נגדו ובו הוא מציין קיומו של החוב לבנק (להלן: "בקשת האיחוד") והוא מלווה בתצהיר הנתבע.

לטעמי אין בבקשת האיחוד כל הודאה בחוב, בוודאי לא כזו התואמת את סעיף 9 הנ"ל.