החלטה בתיק א 45629/04

עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעת, להורות לתובעות להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : " התקנות").

1.         הנתבעת טוענת, כי למיטב ידיעתה התובעות הינן חברות זרות שמקום מושבן הינו בתורכיה. עוד טוענת הנתבעת, כי תביעתן של התובעות הינה בסכום ניכר וניהול התביעה וההליך המשפטי צפוי להיות ארוך ומורכב וכי סיכוי התביעה להצליח קלושים.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעות חבות לריבנקס, חברה אחות של הנתבעת, סכומי כסף ניכרים, אשר לגבי חלק מהם אף ניתן פסק דין על ידי בית הדין למסחר בתורכיה , פסק דין אשר לא ניתן לאכיפה בשל התחמקויות התובעות.

לפיכך, הואיל והמדובר בתובעות אשר הינן חברות זרות, אשר לא הצביעו על נכסים כלשהם בישראל מהן ניתן יהא לגבות את הוצאות המשפט, באם התביעה תדחה, הרי שיש לחייבן להפקיד ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבעת בהליך זה.

מנגד טוענות התובעות, כי בקשת הנתבעת מבוססת על טענות עובדתיות, לרבות בעניין קשרים, כביכול, בין הנתבעת לבין חברה אחרת שמקום מושבה בארה"ב, חובות בגינן מתנהלים הליכים בתורכיה, תשלומים ששולמו לתובעות וקיזוז כספים שבוצע, כביכול, על ידי אותה חברה בארה"ב. טענות אלו לא נתמכו בתצהיר ורק מטעם זה דין הבקשה להידחות.

עוד טוענות התובעות, כי בשל היותה של תורכיה חברה באמנת האג בעניין הפרוצדורה האזרחית, הרי שנשללת האפשרות לחייבה בהפקדת ערובה, וזאת בהתאם לתקנה 28 לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט 1968.

עוד טוענות התובעות, כי הינן בעלות נכסים כלכליים ונפח פעילות גדול באופן שאין כל בעיה להיפרע מהן.

2.         סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

3.         סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד.

שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה שלא נס ליחה:

"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524).

4.         מהמקובץ עולה כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד וסבורני  כי בנסיבות העניין האיזון נוטה לטובתן של התובעות.

בענייננו, התובעות הינן חברות תורכיות זרות.