החלטה בתיק א 44269/03

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה על סך 423,111 ש"ח.

לטענת התובע, בנק איגוד לישראל, הנתבעת 1 מנהלת אצל התובע חשבון עו"ש.

הנתבע 2 הינו ערב לנתבעת 1 בערבות מתמדת ללא הגבלת סכום, לתשלום החובות שיווצרו בחשבון הנתבעת 1.

ביום 13.2.03 חתמה הנתבעת 1 עם התובע על הסכם לסילוק כל חובותיה כלפי התובע . בהתאם להסכם התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובע את מלוא יתרת החובה  ע"פ ס' 3 להסכם. לטענת התובע הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה לפירעון החוב ועל כן נדרשת הנתבעת לפירעון מידי של החוב.

מנגד טוענים המבקשים בבקשתם לרשות להתגונן כי לא הומצאו להם המסמכים  שדרשו מהבנק לצורך הגנתם ועוד שורה של טענות, כגון התניית  שירות בשירות, שגיאות בחיובי החשבון, חוסר תום לב מצד הבנק והפרת הוראות מחוק הבנקאות (שירות ללקוח).

ב"כ המשיב ביקש לסלק על הסף את בקשתם של המבקשים לאור הסכם הויתור שנחתם בין הצדדים ולפיו המבקשים מנועים מלהעלות כל טענה כלפי המשיב בכל הנוגע לחשבונם.

לטענת המבקשים, הסכם זה נחתם ללא שנציג מטעם הבנק הבהיר את משמעויות הויתור ותוך הפעלת איומים כלפי המבקשים כי חתימה מיידית על ההסכם תגרור הפסקה מיידית של הפעילות בחשבון, דבר שהיה גורם להתמוטטות כלכלית של המבקשים.

דיון

טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.

אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).  לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'   פ"ד כ(2) 520, 522).

עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. ( ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

התובע טוען שזה המקרה בו ביהמ"ש צריך  לשלח את הנתבעים מפניו ולא לאפשר מתן רשות להתגונן כשהסתמך  על פסק דין שניתן בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פדאור 03 (5) 425 (להלן: "עניין ש.א.פ.).

ב"כ המבקשים טוען כי תנאי בחוזה המונע מצד לו פנייה לערכאות בגין הפרתו של החוזה ע"י הצד השני אינו יכול להחשב כתנאי לגיטימי.

ב"כ המשיב  מבקש ללמוד מפסק הדין בעניין ש.א.פ שהוזכר לעיל כי מדובר בסעיף לגיטימי שניתנת בצידו תמורה .

פסק הדין בעניין ש.א.פ ניתן לאחר דיון שהתקיים בין הצדדים ונשמעו בו עדויות. שונה הדבר במקרה דנן שהרי מדובר בבקשה למתן רשות להתגונן שעל  תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש  בבואו ליתן רשות להתגונן עמדתי לעיל.