החלטה בתיק א 40438/05

מונחת בפני בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.

התובעת היא רשות מקומית.

התובעת טוענת, כי הנתבעת חבה לה בגין תשלומי ארנונה, אגרת מים ואגרת שמירה, סך של 137,566 ש"ח  אשר לא שולמו לה עד למועד הגשת התביעה.

מנגד טען בשם הנתבעת מר אברהם זיו, כי הנכס המדובר הינו חנות בקניון ארנה בהרצליה וכי בהתאם לחוזה השכירות שערך עם הקניון, שכר שטח של 264 מ"ר ואילו התובעת חייבה אותו בגין שטח של 391 מ"ר.

מר זיו מוסיף וטוען, טען כי הנתבעת זכאית לפטור מתשלומי הארנונה לתקופה של ששה חודשים שבהם החנות עמדה ריקה עקב עבודות שיפוצים שנעשו בה.

זאת ועוד,  הנתבעת חוייבה בגין שטח מסדרון שאינו מהווה חלק משטח עיסקה לצורך החיוב בארנונה ואין היא חייבת כספים בגין אגרת שמירה.

בסיום טענותיו טען מר זיו, כי לא קיבל כל דרישה לתשלום החובות הנטענים לפני קבלת כתב התביעה.

לאחר שהסכימו הצדדים, כי ההחלטה בבקשה תנתן ללא חקירת המצהיר על תצהירו אלא על סמך סיכומי הצדדים, ב"כ המשיבה טענה, כי יש לדחות על הסף את בקשתם של הנתבעת שכן הם היו צריכים לפעול במסגרת השגה למנהל הארנונה וערר עליו ומשלא עשו כן, מנועים מלעלות טענות אלו בביהמ"ש במסגרת בקשת רשות להתגונן.

דיון

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע  עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3),437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, במיוחד כשלא נחקר כלל על תצהירו (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח',  פ"ד כ(2) 520, 522) .

עוד יש לזכור, כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, לא יכולות לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להתגונן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להתגונן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בתיק ביהמ"ש.

(ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

 כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

ב"כ התובעת המלומדת בסיכומיה טענה, כי יש לתת לכל הפחות פס"ד חלקי כנגד הנתבעת.  וחזרה על טענותיה לפיהן בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בבקשת הנתבעת שכן היה עליה להגיש  השגה או ערר ומשלא עשו כן מוצו ההליכים.

ב"כ התובעת טענה כי לא ניתן לתת לחנות פטור שכן הפטור ניתן פעם אחת בלבד לכל המחזיקים של נכס ובמקרה דנן כבר התבקש פטור על ידי שוכר אחר שהיה בחנות.

ב"כ הנתבעת המלומד טען בתגובה, כי יש לדחות את בקשת ב"כ התובעת לפס"ד חלקי שכן החנות עמדה ריקה כששה חודשים בהם אין לחייבה כלל ובעיקר לאור העובדה שהתובעת כלל לא הציגה כל דרישה לתשלום החוב בהתאם לסעיף 306 לפקודת העיריות.

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)