בפניי בקשה על פיה מתבקשת הנתבעת להמציא לתובעת את דוח החקירה.
התביעה הינה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע ביטוחי של פריצה.
התובעת טוענת כי הואיל והמחלוקת בתיק זה אינה נוגעת לעובדות נשוא הדיון, שכן אין מחלוקת ביחס לעצם אירוע הפריצה, אלא לדרישת הנתבעת להותרת סימני פריצה, כלומר, האם האירוע שאין מחלוקת כי התרחש, יכול להיכלל במסגרת המונח "פריצה", וכן לשאלות הנוגעות לאמצעים שהיה על התובעת לנקוט עובר לאירוע הפריצה.
התובעת טוענת כי המחלוקת בעיקרה משפטית ולא עובדתית ולכן אין מקום להטלת חיסיון על דוחות החקירה שנערכו על ידי הנתבעת.
הנתבעת טוענת כי המדובר בדוחות שהוכנו לצורך ההליך המשפטי, ולכן נהנים מחיסיון. עוד טוענת כי קיימת מחלוקת עובדתית באשר להעדרם של סימני פריצה.
הנתבעת טוענת כי בשורה של פסקי דין נקבע כי דוחות חקירה נהנים מחיסיון ויש להחיל הלכה זו גם בענייננו.
דיון:
בטרם מתן ההחלטה ביקשתי את דוחות החקירה ועיינתי בהם.
מעיון בדוחות החקירה עולה כי אכן כטענת התובעת אין מחלוקת עובדתית ממשית בתיק זה, למעט השאלה בדבר קיומם או העדרם של סימני פריצה, וכן בעיקרו של תיק זה הינו המחלוקת המשפטית.
כלומר, המדובר בשאלה עובדתית מצומצמת ביותר, ואינה נוגעת ישירות לשאלות הכרוכות במהימנות עדי התובעת.
עוד יש לציין כי הנתבעת טוענת כי המדובר בדו"ח שהוכן לצורך ההליך המשפטי, אך לא צורף כל תצהיר בעניין זה.
עצם העלאת הטענה כי דו"ח החקירה הוכן לצורך ההליך המשפטי, כאשר הוכן עוד בטרם הגשת התביעה אין בה די. ויותר מכך, הנתבעת הינה חברת ביטוח, וכידוע, חברת ביטוח בטרם קבלת החלטה בדבר כיסוי ביטוחי, או אישור טענות המבוטח בנוגע לקיומו של אירוע ביטוחי מבצעת בדיקה באשר לנסיבות הנטענות על ידי המבוטח. קבלת עמדת הנתבעת, בלא שיש תצהיר המפרט את הנסיבות שהובילו לעריכתו של הדו"ח, היינו, נסיבות המראות שאכן הדו"ח הוכן לצורך הליך משפטי, ולא לצרכיה הרגילים של חברת הביטוח בבואה לבחון את דרישת המבוטח, תוביל לתוצאה כי כל דו"ח חקירה ייהנה מחיסיון מטעם זה , בלא שיוחלו עליו המבחנים שנקבעו בפסיקה, ואשר פורטו ברע"א 1412/94 עליו נסמכים שני הצדדים בבואתם לטעון טענותיהם בעניין שפניי.
ברע"א 2235/04 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי . תק-על 2006(2), 4466 ,עמ' 4470 מבהירה כב' השופטת פרוקצ'יה את היקף תחולתו של החיסיון החל על מסמכים שהוכנו לצורך המשפט וקובעת כי:
"הלכה פסוקה היא כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי [ע"א 327/86 זינגר נ' ביינון, פד"י כב(2) 602; להלן: פרשת זינגר]. הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה. במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון."חיסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו" [פרשת זינגר, שם]. מטרת החיסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני [פרשת אזולאי, שם; ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פד"י כט(1) 169, 171]. הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). חומר הכנה כאמור שייך לפרטיותו של האדם, ול"רשות היחיד" שלו המובן הרחב והכולל של מושג זה. לחיסיון זה קשר ענייני הדוק וזיקה תכליתית לחיסיון הסטטוטורי הפרוש על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח [סעיף 48 לפקודת הראיות]. עם זאת, אין ביניהם זהות, והחיסיון על חומר הכנה למשפט הוא רחב ומקיף יותר.
היקף התפרשותו של החיסיון ההילכתי על חומר הכנה למשפט חולש לא רק על חומר הכנה שנאסף שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם על חומר שהוכן בעת שהיתה קיימת הסתברות של ממש כי יתנהל משפט בעתיד. הכנת חומר בתנאים של צפי לקיומו של משפט מכניסה חומר זה בגדר החיסיון ההילכתי. אולם על פי כלל החיסיון, נדרש כי גם טרם משפט, המסמך הוכן לצורך המשפט [פרשת גלעד, פיסקה 6 לפסק הדין]. התנאים לתחולת החיסיון על חומר הכנה למשפט הם, איפוא, קיום צפי לניהול משפט, והימצאות זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי. מסמך הנערך למטרה עניינית כלשהי שאינה קשורה במשפט או במשפט הצפוי אינו נהנה מחיסיון, גם אם הוא רלבנטי למשפט, וגם אם הוא עשוי לתרום לבירור סוגיות העולות בו."
אם נחיל כל מבחן, הזיקה או הציפיות, נראה כי בהליך שבפניי לא הונחה כל תשתית עובדתית ממנה ניתן יהיה להסיק כי הדו"ח הוכן לצרכי המשפט דווקא, ומעיון בדו"ח עולה כי הוכן לצרכים של הבירור העובדתי שהנתבעת מבצעת בטרם תאשר דרישת לקוח הטוען לקיומו של אירוע ביטוחי.
עיון בפסק הדין רע"א 1412/94 - הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד . פ"ד מט(2), 516 ,עמ' 524-525 מוביל ואותה מסקנה, וכך נקבע:
"אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים עניניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. הלכת המטרה הדומיננטית מקובלת כיום באנגליה ובקנדה (ראה באנגליה פרשת
WAUGH
; בקנדה
LEVIN V. BOYCE 1985]
19
D.L.R. (4TH) 128, 136
]; וראה גם לאוסטרליה מבחנו של השופט ברויק בפרשת
GRANT
). לדעתנו, מן הראוי הוא כי נאמץ אותה בישראל. בכך נסטה מהלכת זינגר (ע"א 327/68 פ"ד כב(602 (2) - אשר מצדה התבססה על הלכה אנגלית שאינה תקפה עוד באנגליה - אשר הסתפקה לשם תחולת החסיון בכך שאחת המטרות, ואפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך היתה משפט צפוי. בהחלטתנו זו אנו נותנים ביטוי לחשיבותו היתירה של הערך בדבר חשיפת האמת, תוך שאנו מגבילים את החריג לו למצבים המיוחדים בהם הוא מוצדק."
הטוען לחיסיון עליו נטל הראייה, והכלל הוא כי החיסיון הינו החריג ולא הכלל.