התובעת היא חברה שעיסוקה במתן הלוואות "חוץ בנקאיות" ועל עובדה זו, כמו גם על חלותו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות - תשנ"ג, 1993 בנסיבות המקרה, אין הצדדים חלוקים [ להלן: "חוק ההלוואות"; ראה סעיף 1 והפתיח לתצהירו של מר רועי פטריק מנכ"לה לשעבר של התובעת (להלן: "פטריק"), סעיף 1.1 לסיכומי טענות התובעת וסעיף 1 לסיכומי טענות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ].
מרבית העובדות האחרות גם הן מוסכמות על הצדדים כדלקמן:
ביום 19.3.2000 נטל הנתבע מאת התובעת הלוואה לצורך רכישת רכב "רנו קליאו" מס' רישוי 60 - 600 - 52 (להלן: "הרנו") כמפורט בהסכם ההלוואה נספח ב' לתצהירו של פטריק (ראה סעיף 13 לתצהירו של הנתבע; להלן: "הסכם ההלוואה").
סכום הלוואה לפי ההסכם עמד על סך של -.32,750 ש"ח, כאשר בפועל קיבל הנתבע לרשותו או שולם על ידי התובעת עבורו לצורך רכישת הרנו, סכום של -.31,000 ש"ח בלבד כפי המפורט בסעיפים 2.א, 2ב. ו 7 להסכם (ראה סעיפים 6 ו 7 לתצהירו של פטריק וסעיפים 12 עד 14 לתצהיר הנתבע; להלן: "סכום הברוטו" ו "סכום הנטו" בהתאמה).
הנתבע הפר את הסכם הלוואה והוא מודה בכך במפורש (סעיפים 4 ו 31 לסיכומי הנתבע); הפרת ההסכם לא הייתה חד פעמית ונראה שהתובעת לא מיהרה לתבוע את הנתבע ולכאורה "הלכה לקראתו" בכל הנוגע לפריסת תשלומי ההלוואה, כפי שלהלן, אם כי כפי שיראה, פעולותיה לא היו אלטרואיסטיות והיא פעלה שלא כדין, וגם זאת לא בעניין אחד.
לראשונה הופר ההסכם על ידי הנתבע עם קבלת ההלוואה, כאשר הנתבע לא שילם לחברת ביטוח את התשלום בגין פוליסת הביטוח של הרנו, כפי התחייבותו בהסכם ההלוואה, בסכום של -.3,744 ש"ח [ ראה: סעיף 12 להסכם ההלוואה, פוליסת הביטוח מוצג במ/2 (להלן: "הפוליסה") ועדות הנתבע בעמ' 31 עד 35 לפרוטוקול הדיון המוקלט ביום 3.4.05 (להלן: "הפרוטוקול") ].
אקדים במובן מה את המאוחר ואציין שהנתבע מודה ומסכים שהפוליסה שולמה על ידי התובעת ושיש לראות בסכום הנ"ל (להלן: "דמי הפוליסה") כהלוואה נוספת שקבל מהתובעת, למעשה כסכום נוסף לסכום ההלוואה המפורט בהסכם ההלוואה (שם, בעמודי הפרוטוקול הנ"ל).
חמישה חודשים לאחר כריתת ההסכם, הופר ההסכם שנית על ידי הנתבע בכך שלא שילם את התשלומים המגיעים ממנו והצדדים הגיעו להסכמה בדבר פריסה חדשה של חוב הנתבע, הסכמה שמצאה את ביטויה במסמך המכונה "ניספח להסכם אשראי מיום 19/3/2000.." (להלן: "הנספח הנוסף"; נספח ט' לתצהיר פטריק, עדות הנתבע בעמ' 28 עד 30 לפרוטוקול).
יצוין כי על פי הנספח הנוסף הופחתה הריבית שהיה על הנתבע לשלם לתובעת לפי הסכם ההלוואה משיעור של 2.5% לחודש לכדי 2.2% לחודש ולעניין זה יש משמעות בכל הנוגע לשיעור ריבית הפיגורים שרשאית הייתה התובעת לגבות מהנתבע, כפי שיובהר בהמשך הדברים (להלן: "הריבית המקורית" ו "הריבית החדשה" בהתאמה).
כשנה לאחר כריתת הנספח הנוסף, החליף הנתבע את רכבו וקנה רכב אחר מדגם "גולף" במקום הרנו (להלן: "הגולף").
כחודש לאחר מועד רכישתו נגנב הגולף ועובדה זו התבררה לתובעת משיחה שניהל בא כחה של התובעת עם הנתבע, לעניין הפסקת תשלומי הנתבע לתובעת באותה עת.
בהיוודע דבר הגניבה לתובעת ובהתחשב בכך שהנתבע לא עמד בתשלומי ההלוואה העמידה התובעת את ההלוואה לפרעון מידי (סעיפים 37, 41 לתצהיר פטריק, סעיפים 24 עד 26 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 49 עד 53 לפרוטוקול).
התביעה היא לתשלום יתרת סכומי ההלוואה המגיעים לתובעת מהנתבע ואשר לא שולמה לאחר העמדת התביעה לפרעון כאמור לעיל.
לצורך החלטה זו איני רואה צורך להידרש להליכים נוספים שננקטו על ידי התובעת כנגד הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל, בגין שטר חוב שנחתם על ידיו הואיל ואלו נידונים לגופם בפני מוטב אחר (ראה סעיפים 2, 3 לסיכומי טענות הנתבע)
כאמור, אין חולקים על כך שהנתבע הפר את ההסכם ואת הנספח הנוסף; מאידך, ברור הוא ועניין זה קודם וחמור להפרת ההסכם, שהתובעת לא עמדה בדרישותיו הקוגנטיות של חוק ההלוואות (סעיפים 16 ו 17 לחוק); הדברים הנ"ל מוסבים הן לעניין דרישות הגילוי והצורה של הסכם ההלוואה והן באשר לתוכנו, כפי שלהלן.
ראשית חטאה התובעת בכך שהחתימה את הנתבע על טופס הסכם שהיה ריק דווקא באותו מקום משמעותי שם אמור היה להירשם שיעור "הריבית המתואמת", הוא גם "שיעור העלות הממשית של האשראי" [ ראה סעיפים 1 ו 5(ב) לחוק ההלוואות ]; לאמור לעיל יש להוסיף שהנתבעת לא צרפה להסכם לוח סילוקין שיהיה בו פרוט, לעניין כל תשלום ותשלום, בין שיעור הקרן המשולמת והריבית.
באי ביצוע האמור לעיל, הפרה הנתבעת את חובות הגילוי המוטלות עליה לפי סעיף 3 סעיפים קטנים (4), (7) ו (8) לחוק הלוואות [ הראיה להפרות האמורות עולה מטופס ה הסכם הריק, בחתימת הנתבע, שצורף דווקא לחוות דעתו של מר רון פיש, מומחה התובעת (להלן: "פיש"), וראה, בנוסף לתצהירו של הנתבע, גם עדותו של פטריק בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 15.11.2004 (להלן: "פרוטוקול 11") וכן סעיף 22 להסכם ההלוואה המסמיך כביכול את התובעת, בניגוד להוראות חוק ההלוואות, למלא פרטים ריקים בטופס ההסכם ].
מחדלה של התובעת אינו מחדל טכני או דיוני בלבד; חובת הגילוי לפי חוק ההלוואות היא אחד הכלים החשובים והעיקריים להבטחת מטרת החוק.
"...חוק זה מפקח על מכלול של ריביות, צמודות ובלתי צמודות, בהלוואות החוץ-בנקאיות לשם הגשמת אותה המטרה של מניעת ניצול "...מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים" (הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות , תשנ"ג-1993, ה"ח 117, בעמ' 116)..." דברי כב' השופטת דורנר בפסק הדין רע"א 2423/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ. קבוצת כנרת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' פד"י נח2 עמ' 889 בעמ' 896.