החלטה בתיק א 36142/06

בפני בקשה לדחיית חלק מהתובענה על הסף, וחיוב  התובעת להשיב לדרישה להודות בעובדות, ביחס ליתרת התובענה.

רקע התביעה:

לטענת התובעת, היא קבלה בתאריך 1.8.04, לראשונה, מכתב דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה מהשנים 1999 ועד 2003. בעקבות מכתבה של התובעת מיום 17.8.04 העביר בא כוח הנתבעת העתקי אסמכתאות, אשר לטענתו מהוות אישור למשלוח הודעות דואר רשום. במכתב התובעת מיום 31.10.04 ציינה התובעת כי האישורים שהועברו לידיה אינם אישורים מרשות הדואר אך הסכימה, לפנים משורת הדין, לשלם 1,200 ש"ח כפירעון מלוא החובות הנטענים. הנתבעת דחתה את טענות התובעת וביום 23.4.06 הודבקה על דלת דירתה של התובעת, הודעה על התראה לפני עיקול.
בתביעה זו, עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו :

דו"חות החניה והקנסות נשוא התביעה התיישנו ;

כי הנתבעת אינה רשאית לנקוט הליכים לגבייתם;

כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ולפיכך העיקולים בטלים ;

כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות ;

כי היא מנועה מלנקוט בהליכים כנגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות;

מכאן התביעה שבפניי.

עמדת הנתבעת :

לטענת הנתבעת, כמפורט בכתב ההגנה מטעמה ובבקשתה, הסמכות לדון בשאלת המצאת הודעות תשלום הקנס, דהיינו האם חלה התיישנות אינה בסמכות בית משפט זה.
עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה בכל הנוגע ל- 19 מקנסות החניה שנכללו בתביעה, שכן מיום שהפכו לחלוטים ועד ליום 1.8.04 טרם חלפו 3 שנים.
עוד מבוקש, כי התובעת תודה בעובדות וכן להאריך המועד לקיום ההליכים המקדמיים.

מנגד, טוענת התובעת כי אין יסוד לבקשה, שכן הנתבעת מודה בבקשתה, כי דין תביעת התובעת  להידחות, אם אך יעלה בידי הנתבעת להוכיח כי הדו"חות התיישנו.

משאין בית משפט יכול לקבוע, בשלב מקדמי זה, את הטענה העובדתית בדבר משלוח דרישות התשלום בדואר רשום, הרי שדין הבקשה להידחות.

באשר לדרישה כי התובעת תודה בעובדות, הרי שאין התובעת יכולה להודות בעובדה המבוקשת, שהרי עניין משלוח ההודעה בידיעת הנתבעת ונוגע למעשים או מחדלים שלה.