החלטה בתיק א 35442/07

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לתשלום סך של 340,551 ש"ח.

2.         התובע הלווה לנתבע סך כולל של 635,708 ש"ח בחודש נובמבר 2005. הסכם ההלוואה הועלה על הכתב ביום 23.11.2006. הנתבע היה אמור לפרוע את חוב ההלוואה תוך 4 חודשים. התובע טוען כי החוב נפרע רק באופן חלקי, באופן שנותרה יתרת חוב בסך של 340,551 ש"ח. מכאן התביעה.

3.         בבקשת הרשות להגן טוען הנתבע כי התובע מתעלם מתשלום נוסף בסך 30,000 דולר ששילם לו הנתבע במזומן. בנוסף, לטענתו לוקה התביעה באופן חישוב סכום החוב, שכן החוב הוא צמוד דולר, ואין הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כפי שחישב התובע בכתב התביעה. טענתו האחרונה של הנתבע היא שיש לקזז מסכום החוב דמי תיווך המגיעים לו מן התובע בגין שתי עסקאות מקרקעין בהן תיווך הנתבע קניה ומכירה של נכסי מקרקעין עבור התובע.

4.         התובע הסכים כי תינתן לנתבע רשות להגן בכל הטענות, למעט בטענה שעניינה דמי התיווך. על כן, אין לי צורך בשלב זה לדון בטענות לגביהן ניתנה הסכמה למתן רשות להגן.

5.         נותרה איפוא על הפרק טענת הקיזוז של הנתבע. על פי טענה זו, הוא תיווך עבור התובע בשתי עסקאות מקרקעין. בעסקה אחת מכר התובע את ביתו תמורת 600,000 דולר, ובעיסקה שניה קנה התובע דירת מגורים תמורת 400,000 דולר. הנתבע זכאי לטענתו לדמי תיווך בשיעור של 2% בגין כל עסקה, ובסך הכל, הוא זכאי לתשלום של 113,639 ש"ח, אותו יש לקזז מחוב ההלוואה.

6.         התובע טוען כי אין ממש בטענת הקיזוז. לדבריו, לא נכרת הסכם תיווך בינו לבין הנתבע. בנוסף, מי שמכר וקנה נכסי מקרקעין הם רעייתו ובנו, ולא הוא עצמו. ממילא לא יכולה להטען כלפיו טענת קיזוז.

7.         הנתבע אישר בחקירתו כי מלבד שני זכרונות הדברים שצורפו לתצהירו, שנכרתו בין בנו ורעייתו של התובע לבין הצד שכנגד לעסקאות המקרקעין, לא נחתם הסכם תיווך בינו לבין התובע (ע' 6 לפרוטוקול).

8.         ס' 9 (א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו- 1996 ( להלן: "חוק המתווכים") קובע:

" מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת."

ס' 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997, קובע:

" בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים:

(1) שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח;

(2) סוג העיסקה שפעולת המתווך מבוקשת לגביה, כגון: "שכירות", "מכירה";

(3) תיאור הנכס נושא פעולת התיווך;

(4) מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב;

(5) הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר - לפי אחד מאלה - כולל מס ערך מוסף, כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ה-1975."

9.         אין ספק שזכרונות הדברים שצירף הנתבע לתצהירו, אינם מהווים הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך, וגם אין למצוא בהם את הפרטים החיוניים על פי התקנות. זכרונות הדברים הם למעשה חוזים בין בנו ורעייתו של התובע, לבין צדדים שלישיים שקנו מהם או מכרו להם נכסי מקרקעין. אכן, בס' 8 לזכרונות הדברים נאמר כי הקונה והמוכר ישלמו דמי תיווך בסך של 2%, אך לא כתוב למי ישלמו, והנתבע כלל אינו צד למסמכים אלה. מכל מקום, ברי כי הסכם לרכישה או מכירה של מקרקעין אינו מהווה הזמנה לשרותי תיווך, אלא לכל היותר מדובר בתולדה של פעולת תיווך שכבר בוצעה קודם לכן. לא לכך כיוון המחוקק כאשר התנה את זכותו של המתווך לתשלום דמי תיווך בעריכתה של הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך.

            זאת ועוד, זכרונות הדברים אינם כוללים את פרטי המתווך, קרי, הנתבע, כנדרש לפי התקנות, ואין הם כוללים את שמו של התובע בתור לקוח. אכן, חתימתו של התובע מתנוססת על גבי מסמכים אלה, אך זאת אך ורק בשמם של בנו ורעייתו, ולא בשמו שלו.

            ברי איפוא, על יסוד המסמכים שהנתבע עצמו צירף לתצהירו, שאין הוא זכאי לדמי תיווך מאת התובע, הואיל ולא עמד בהוראות ס' 9 לחוק.