בפני בקשת רשות להגן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.
טוענת התובעת, חברה המשווקת פוליסות ביטוח באמצעות סוכני ביטוח, כי הנתבע הינו סוכן ביטוח במקצועו והתקשר עם התובעת על הסכם התקשרות לשמש סוכן ביטוח מטעמה.
עם תחילת עבודתו פתחה עבורו התובעת חשבון עמלות, הנתבע כסוכן אמור לקבל מהתובעת עמלות חלף מכירת פוליסות ביטוח אשר יזכו את חשבון העמלות שלו.
התובעת טענה כי הנתבע לא עמד ביעד המכירות, ויתרת חובו בחשבון העמלות עומדת על סך של 15,000 ש"ח.
מנגד טוען הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, כי בסמוך לחתימתו על ההסכם, הפסיק לעבוד עם התובעת לכן היה פטור מלעמוד ביעד המכירות, כמו כן הסכומים אותם דורשת התובעת משתנים ואינם מבוססים ולא ברור כיצד חושבו.
דיון
טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.
אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. (
ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70). לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.
בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (
ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).
לעניין זה
חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר
דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
(ע"א
86/66
מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'
פ"ד כ(2) 520, 522).
עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. (
ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).
בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובעת יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתו של הנתבע ולאפשר לו את יומו בביהמ"ש.
טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.
בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).
מחד גיסא, הן בבקשת הרשות להתגונן והן בדיון מיום 14/03/05 טענות הנתבע היו לוקות בחסר, וקשה לי לומר שיוכלו להוות הגנה ראוייה לגרסתו.
מאידך גיסא, התובעת קבעה באופן שרירותי את סכום התביעה, נציגה לא יכול היה להסביר את צורת או דרך החישוב של הסך הנתבע, גם אני עצמי כשעברתי על כל המסמכים שצירפה התובעת לא הצלחתי להגיע לסכום אחד שלם המתאים לסך הנתבע.
אי מתן הרשות להתגונן בשלב זה היה מזכה את התובעת בקבלת פסק דין, שכרגע לאור הנסיבות ספק בעיני שהוא מדוייק. התביעה הוגשה על "סכום עגול" מבלי שהובהר שהוא אכן "עגול" אלא תוך הפנייה לנספחי התביעה מהם לא עולה כל סכום עגול.
אי לכך הנני משתמש בסמכותי על מנת לאפשר לנתבע את יומו בביהמ"ש ולאשר לו את בקשת הרשות להגן.
ואולם, כפי שבואר לא אחת בפסיקה ובספרות המשפטית, על אף הנטייה לאפשר לנתבע למצוא לו יומו בבית המשפט הרי שזו, ובפרט כאשר קיימים ליקויים וחוסר בהירות בהגנתו, תנתן אך בתנאי של הפקדת ערבות מתאימה להבטחת אינטרסיו של התובע. (
ע"א 680/89 בן אבו שווק נ' בנק מזרחי מאוחד, פ"ד מה (3) 757. וכן, ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת, פ"ד כ (2) 141.)
נראה, כי בתביעה זו, ובכדי לעשות איזון נכון בין זכויות הצדדים, עלי להשתמש בסמכותי ע"פ תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי ולהתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך של 5,000 ש"ח בקופת בית המשפט, תוך 20 יום מהיום, ע"י הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בלתי מותנית, צמודה למדד ומתחדשת ללא מגבלת זמן.