החלטה בתיק א 32887/07

מונחת בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסך 154,000 ש"ח אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.

עיריית בת - ים (להלן: "התובעת" או "המשיבה") הינה רשות מקומית המוסמכת להטיל מיסים עירוניים ואגרות על הנכסים המצויים בשטחה המוניציפאלי. לטענתה, האדונים אדמונד משה ודוד משה (להלן: "הנתבעים" או "המבקשים"), הינם המחזיקים בנכס המצוי ברחוב העבודה אשר בשטחה (להלן: "הנכס"). המשיכה וטענה התובעת כי חיובי הארנונה ואגרות הביוב בגין הנכס לא שולמו לה בשנים 2003 ו- 2004. חיובים אלו הגיעו לסכום כולל בסך של 204,000 ש"ח.

תביעה זו כנגד הנתבעים כאן איננה התביעה הראשונה בגין חוב זה אשר נוצר בשנים דנן ובנכס דלעיל. בגלגול קודם הוגשה תביעה כנגד מר זילכה יצחק. אולם, התביעה בין התובעת לבין מר זילכה הסתיימה בפשרה בה סוכם כי כל טענותיה של התובעת כנגדו יסולקו בתום תשלום של 50,000 ש"ח. סכום זה קוזז מתביעה זו. לשיטת התובעת, הנתבעים הינם הבעלים של הנכס. ולאחר שלא התקבל מלוא סכום החוב מהתביעה הקודמת, הרי שזכותה להגיש תביעה כנגד הנתבעים כאן. זאת, במיוחד עקב טענתו של זילכה כי לא היה המחזיק בנכס וכי רצונו להגיע לפשרה נבע ממניעת בזבוז זמנו מניהול הליך משפטי ארוך.  משכך, הנתבעים כאן אף הם נחשבים למחזיקים בנכס מתוקף בעלותם.

מנגד, טענו המבקשים כי תביעה זו הינה טרדנית וקנטרנית. לשיטתם אין כל יריבות בינם לבין התובעת שכן לא היו המחזיקים בנכס במועדים האמורים וכאשר קיבלו את הנכס בחזרה לחזקתם בחודש מרץ לשנת 2006, הודיעו הנתבעים על עובדה זו לתובעת והחלו לשלם את חיובי הארנונה כסדרם ובמלואם. משכך, דין התביעה כנגדם להדחות על הסף. לחילופין הרי בטענות כגון דא יש ליתן רשות להתגונן ואין לשולחם מעל פניהם.

דיון

בתאריך ה - 05/09/07 התקיים בפני דיון בבקשת הרשות להתגונן בו העיד המצהיר מטעם המבקשים, מר דוד משה. תשובותיו לשאלות ב"כ המשיבה לא היו כשתי וערב. אולם, מתוך תשובותיו עולה טענה לפיה אותו מר זילכה עסק בעסקים מפוקפקים, לא החזיר את הנכס לידי המבקשים ורק לאחר שהנכס נפרץ על ידי המשטרה, הצליחו המבקשים לקבל חזרה את החזקה בנכס לידיהם. כאשר המבקשים לא היו המחזיקים של הנכס והיה מחזיק אחר באותה התקופה, הרי שאותו מחזיק היווה למעשה חוצץ בינם לבין חיובי הנכס לעירייה.

כמו כן, הועלתה טענה נוספת בתחילת הדיון לפיה סכום התביעה אינו קצוב. ב"כ המבקשים המלומד הבחין כי התביעה הקודמת כנגד זילכה הייתה עבור השנים 1999-2004 והועמדה על אותו סכום הנתבע כיום מהמבקשים עבור השנים 2003 ו - 2004 בלבד. משכך, לא ניתן לדעת בבטחה כי הסכום הנתבע מהמבקשים כומת כראוי.

אמנם מצויים אנו בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבעים אין סיכוי להצליח בהגנתם. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).   

בחינת בקשותיהם של הנתבעים אינו מצריך לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם של הנתבעים אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו או אחרת לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירם של הנתבעים יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'  פ"ד כ(2) 520, 522).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובעים יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, הקלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

נספח ב' לכתב התביעה כולל בתוכו את התביעה הקודמת כנגד זילכה וכן הסכם הפשרה שנחתם בין התובעת ובינו. סעיף 6 להסכם הפשרה קובע כי האמור בהסכם לא יחסום את זכויותיה של התובעת מלגבות את שארית הסכום מבעלי הנכס, קרי, המבקשים. הסכמי פשרה הינם לרוב, לטובת שני הצדדים יחדיו. כל אחד משיקוליו שלו בוחר בדרך זו על פי חישוב הסיכויים והסיכונים בהצלחת טענותיו וכן הרצון להמנע מלכפות פסיקה אשר בסופה ייקוב הדין את ההר. כאשר מדובר בסכסוך בין מספר גורמים תתכן האפשרות כי תושג פשרה רק בין חייב אחד אשר התביעה נגדו תימחק אך לעניין שאר החייבים תמשך דרישת הנושה כמקובל וכל סכום שהוסכם, אם הוסכם, בפשרה יקוזז מסכום התביעה. אפשרות זו הינה לגיטימית ומקובלת.  משכך אין לקבל את טענת המבקשים לכך שכאשר הסכימה המשיבה להתפשר עם זילכה מנועה היא מלדרוש את שארית החוב מהמבקשים.

עם זאת, המבקשים העלו טענות  המעלות הגנה אפשרית כנגד תביעה זו בכלל וכן טענות כנגד ניהול ההליך בסדר דין מקוצר בפרט.

בעניין זה, הצדק עם ב"כ המבקשים המלומד. המשיבה מבססת תביעה זו באמצעות כתב התביעה הקודם כנגד זילכה. בתור אחד מנספחיה. לעניין זה, לא מובן לבית המשפט כלל כיצד סכום התביעה כנגד זילכה וכנגד המבקשים יכול להיות זהה באם זילכה נתבע על חובות ארנונה במשך 5 שנים אך המבקשים נתבעים בגין חובות שנצטברו במשך שנתיים בלבד. רק מטעם זה יש למחוק את כותרת ההליך ולהעבירו לתביעה בסדר דין רגיל.

בנוסף לכך, רישומי המשיבה מייחסים את ההחזקה בנכס לזילכה ולעוד אדם בשם נצחוני. אם כך, יש לייחס חשיבות לרישום זה במיוחד לאור סעיפים 325 - 326 לפק' העיריות ודוק: סעיפים אלו מנוצלים לרוב על ידי עיריות רבות לרבות המשיבה בכדי לתובע חיובי ארנונה. בכדי להתנער מסעיף זה ולתבוע את בעלי הנכס בגין חיובים אלו בניגוד לרישומיה שלה, הרי שעל המשיבה להוכיח את טענותיה ולא כפי שטענה ב"כ המשיבה בסיכומיה בסוף הדיון כי על המבקשים נטל ההוכחה.

עלי לציין כי דעתי הינה כדעת ב"כ המשיבה המלומדת. לרוב, המחזיק בנכס המבקש להתנער מדרישות חיובי מיסים עירוניים, עליו מוטל נטל ההוכחה כי קיים מחזיק (בעל זיקה מירבית)  אחר בנכס. אם באמצעות חוזי שכירות, נסח מהטאבו וכו'. אולם, אם רישומיה של המשיבה אינם מציינים את שמם של המבקשים כמחזיקים הרי שאין להפוך את נטל ההוכחה. אם הנטל אכן היה מתהפך כל בעל נכס מושכר על אף רישום השוכר כמחזיק - יהיה חשוף לתביעה מבלי שעיריות יצטרכו להרים את הנטל  המוטל עליה.

לאחר שעיינתי שוב בתצהיר ובחקירה ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לומר כי הגנת הנתבעים היא "הגנת בדים" וזכותם שלא תינעלנה בפניהם דלתות ביהמ"ש ושיקויים הליך ראוי ומסודר בעניינם.