החלטה בתיק א 32238/05

1.                  לפני בקשה מטעם התובע למחיקת טענות הסף שהעלו הנתבעים  בכתב ההגנה.

2.                  עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף אשר אירעו לתובע לטענתו ביום 25.1.01, עת למד בבית הספר "מבואות ים" והתגורר בפנימיית בית הספר, שעה שנתקף יחד ולחוד על ידי הנתבעים.

3.                  הנתבע 1 הגיש כתב הגנה, במסגרתו העלה טענות סף מקדמיות לסילוק התובענה על הסף, ביניהן, טענת שיהוי, מניעות והשתק, היעדר עילה, תביעה קנטרנית ו/או טרדנית, חוסר תו"ל ושימוש לרעה בהליכי בית משפט.

4.                  הנתבע 3 הגיש אף הוא כתב הגנה, במסגרתו העלה אף הוא טענות סף דומות לסילוק התובענה על הסף.

5.                  התובע, כאמור, עותר בבקשתו למחיקת טענות הסף. אדון בכל טענה וטענה לגופה.

אקדים ואציין כי הנתבעים 1 ו-3, בתגובתם מנסים לעשות שימוש בפרוצדורה האזרחית לשם דחיית הבקשה. ללא העלאת טענות לגופו של עניין.

עם זאת, מצאתי לקבל את תגובתם, כפי שהועלתה במסגרת כתבי ההגנה שהוגשו מטעמם.

באשר לטענת השיהוי טוען התובע כי " טענת השהוי המועלית ע"י הנתבעים, אין מאחוריה מאומה. הנתבעים מפנים את בית המשפט הנכבד לשלל פסקי דין בהם נדונה שאלת השיהוי מבלי לומר, ולו ברמז, הכיצד יש בשיהוי בהגשת התביעה... כדי להשליך עליהם, לגרוע או לפגוע בזכות מזכויותיהם".

כן טוען התובע כי " בבסיסה של טענת השהוי שלושה יסודות אותם על הטוענים לה להוכיח: ויתור בפועל ו/או משתמע מצד התובע על זכותו כלפי הנתבעים, חוסר תו"ל של התובע ושינוי לרעה במצב הנתבעים העולה כדי היזק ראייתי ו/או אחר. אין בנמצא טענות אלו וטענתם היחידה של הנתבעים היא כי התביעה הוגשה בחלוף כ- 4.5 שנים".

הנתבעים מתנגדים לבקשה.

לשיטתם, כפי שעולה בכתב ההגנה כי " תובענה זו הוגשה רק ביום 8.6.05, הווה אומר כ-4.5 שנים !!! לאחר האירוע. שיהוי מהווה נימוק כבד משקל, ראוי והולם המוכר כעילה מובהקת לדחיית תובענה על הסף במשפט הישראלי, ודומה כי הדברים יפים ונכונים לעניינו...משנמנע התובע קרוב ל-4.5 שנים מלהגיש את תובענתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו..., הרי שזנח את תביעתו ואיבד את זכותו לטעון כנגד הנתבע 1, לקבל סעד כלשהו, מבית משפט, שבשל השיהוי המופלג, הארוך והממושך כל כך שבה לקה התובע".

סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תובענה אזרחית שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין הינה 7 שנים.

במקרה דנן, המדובר בתביעת נזיקין לפיצויים, בגין נזקי גוף אשר אירעו לתובע לטענתו. משמדובר בתביעת נזיקין, הרי עומדת לתובע זכותו להגיש תובענתו תוך 7 שנים מיום קרות האירוע הנטען.

משטרם חלפו שבע השנים מיום קרות האירוע ועד ליום הגשת כתב התביעה, הרי שאין מקום להעלות את טענת השיהוי וכי התובע פעל בהתאם לזכותו וזאת עוד מבלי להביא בחשבון  תקופה בה היה התובע קטין שכן התובע ילדי שנת 1984 הארוע התרחש בשנת 2001 בעודו בקטינותו.

6.                  בשאלת השיהוי אין לי אלא לחזור על דבריה המלומדים של כב' השופטת פרוקצ'יה במסגרת ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים , תק-על 2006(1), 2149.

שם סקרה כב' השופטת את סוגיית השיהוי וההתיישנות. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92, עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד , פד"י מז(94 (5).

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע ( ע"א 410/87, עזבון ליברמן נ' יונגר , פד"י מה(755-6 ,749 (3) הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע (ע"א 5634/90, פינטו נ' אפוטרופוס על נכסי נפקדים , פד"י מז(846 (4).

איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן (השווה ע"א 8301/98, אנואר נ' שאפ , פד"י נו(3) 315, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ריבלין). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם (ע"א 5634/90, פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים , פד"י מז(852 ,846).