החלטה בתיק א 25907/04

בפני בקשה מטעם הנתבעת לסילוק התביעה שהוגשה כנגדה על הסף בשל קיומו של הסכם פשרה תקף בין הצדדים, בשל היות התביעה תביעה לסעד הצהרתי, אשר אינה עומדת בדרישות שנקבעו בדין ביחס לתביעה זו ובשל כך שהתביעה הוגשה על בסיס יפויי כוח בלתי מסויימים, אשר מידת תקפותם אינה ברורה, ואשר לא הוגשו לבית המשפט.

1.      ביום 3.3.2004 הגישו התובעים תביעתם כנגד הנתבעת.

ביום 16.12.2004 התיר בית המשפט לתובעים לתקן את כתב תביעתם.

2.      התובעים, דיירים בבית אבות, מתגוררים בבית אבות בשם "גיל פז".
הנתבעת, חברה הרשומה בישראל, מנהלת את בית גיל פז ומספקת לדיירים שירותים התאם להסכם ההתקשרות ביניהם.

התובעים התקשרו עם הנתבעת בהסכם לפיו התחייבו התובעים לשלם לנתבעת דמי שימוש חודשיים הצמודים למדד המחירים לצרכן (להלן: " ההסכם").
בסעיף 29 להסכם קבעה הנתבעת כי היא תהא רשאית להעלות, על פי שיקול דעתה, את דמי השימוש גם מעבר לעליית המדד.

לקראת סוף שנת 2003, נערכו דיונים בין הנתבעת לבין דיירים חברי הועד בעניין העלאת דמי האחזקה והוסכם כי סל השירותים המפורטים בנספח ב' להסכם יישאר בעינו ללא שינוי.
אולם, בניגוד גמור להסכם, קיצצה הנתבעת בסל השירותים ובכך הפרה את ההסכמה באמורה לעיל.

לטענת התובעים, הסעיף בהסכם המאפשר לנתבעת להעלות את דמי הניהול לפי שיקול

דעתה הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, המנוגד לתקנת הציבור.

התובעים הגישו תביעה לסעד הצהרתי, לפיו התבקש בית המשפט להצהיר כי סעיף העלאה המתיר לנתבעת להעלות את דמי השימוש מעבר לעליית המדד, הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד ולפיכך הוא בטל וכן תבעו התובעים 5-1 השבה ופיצויים בגין סכומי דמי השימוש העודפים שגבתה מהם הנתבעת שלא כדין, נכון לחודש דצמבר 2004.

3.           מחיקת התביעה על הסף הואיל והתובעים ויתרו על הסעדים הנתבעים על ידם בהסכם פשרה שריר ותקף:

לטענת הנתבעת, בין הצדדים נחתם הסכם מחייב, המסדיר את סוגיית דמי השימוש שהתובעים שילמו בשנים 2006-2004 ובמסגרת זו התחייבו התובעים שלא להעלות טענות כנגד התאמת דמי השימוש, וזאת לפחות עד לשנת 2007  (להלן: " הסכם הפשרה"). התביעה עומדת בניגוד למוסכם בין הצדדים ועל כן ראוי לדחותה ולחילופין למוחקה.