החלטה בתיק א 23771/03

זוהי תביעה כנגד "מנפיק" כהגדרתו של ביטוי זה בחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו-1986.

התובעת גורסת, כי היא התקשרה עם הנתבעת בהסכם למתן שירותים.

התובעת ביצעה עיסקה עם לקוח בשם "גני השרון הפקות וידאו בע"מ" (להלן: " הלקוח").

לטענת התובעת, העיסקה אושרה כדין ע"י הנתבעת, והיא קיבלה את מלוא התמורה בארבעה תשלומים אשר שולמו בשני כרטיסי אשראי שונים מסוג "ויזה".

לאחר שהטובין סופקו והתשלומים נפרעו, קיבלה התובעת דרישה מאת הנתבעת לקבל פרטים על העסקה זאת על ידי אחד מבעלי הכרטיסים מר ירון לויטון.

אחר הדברים האלה בחודש אפריל 02, שנים עשר חודשים ממועד ביצוע העסקה גרעה הנתבעת מיתרות התובעת את סכום התביעה, בסך 11,500 ש"ח.

לטענת הנתבעת מדובר בעסקה במסמך חסר.

התובעת טוענת כי נסיבות ביצוע העסקה, האישור שניתן על ידי הנתבעת מבעוד יום והזמן שחלף מזכים אותה במלוא הסכום.

מנגד, טענה הנתבעת בבקשתה לרשות להגן כי אין עילת תביעה ישירה נגדה וכי בפועל ברמה העובדתית והמשפטית גם יחד, הקיזוז שבוצע היה קיזוז לגיטימי ועולה בקנה אחד עם הדין והעובדות.

כאן, עולה שאלת גילוי המסמכים. התובעת מבקשת מאת הנתבעת שורה של מסמכים. העוקץ פה הוא כי המסמכים שגילויים נדרש מצויים בחזקת צד ג', חברת ויזה כ.א.ל ולא הנתבעת גופה.

הנתבעת גורסת כי המסמכים הללו אינם ברשותה, וכי לא ניתן לאכוף עליה, מצד הדין, לגלות מסמכים אשר כאלה.

לטענת הנתבעת ויזה כ.א.ל כלל אינה צד לתובענה.

לגרסתה מדובר במסע דיג פסול ולא ניתן לדוג מסמכים אצל צדדים שלישיים שכלל אינם קשורים לתובענה.

אני מחליטה להיענות למבוקש.

לטעמי הבקשה מוצדקת ולגיטימית. הגילוי המבוקש הינו רלוונטי ביותר לבירור התובענה.

הסליקה בוצעה בכרטיס אשראי של ויזה כ.א.ל באמצעות לאומי קארד. מדובר בשני גופים הקשורים זה עם זה ועובדים שכם אל שכם בנושא סליקת כרטיסי אשראי.

פורמלית, ויזה כ.א.ל היא אכן צד ג', אך מעשית מדובר בגוף הקשור בקשרי עבודה אינטנסיביים עם  לאומי קארד ואשר הקשר העסקי ביניהם הוא שאיפשר את העסקה נשוא התביעה.

ודוק: הבקשה אינה מכוונת כלפי צד ג'. הבקשה מכוונת כלפי הנתבעת הישירה לתיק.

לשונה של תקנה 112 מטילה על בעל דין חובה, לגלות "מה הם  המסמכים שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה".