1. גב' רות נלקין ומר צפריר נלקין (להלן: "התובעים") הגישו ביום 17/12/03 תביעה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים, כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן ועיריית רמת גן (להלן: "הנתבעות").
להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מכתב התביעה:
חלקה 22 בגוש 6158 ברמת גן, הייתה בבעלותם של גב' יונה נלקין ז"ל ושני בניה- מר שלמה נלקין ז"ל ומר צפריר נלקין. גב' רות נלקין היא אשתו של מר שלמה נלקין ז"ל. בשנת 1941 פוצלה חלקה 22 לשתי חלקות משנה- חלקה 637 בגוש 6158 בשטח של 24,952 מ"ר וכן חלקה 638 בגוש 6158 בשטח של 5000 מ"ר.
ביום 17.10.46 פורסמה תוכנית בניין עיר מספר 71 (להלן: "תב"ע 71"), שהתייחסה בין היתר לחלקות 637,638 בגוש 6158, וייעדה חלק מהן לאזור מגורים B , וחלק אחר (במספרו החדש-47) לשטח ציבורי פתוח.
בהתאם לכך, הופקעו 8737 מ"ר, המהווים 25% מהשטח הכולל, שהינו האחוז המקסימלי שבאותה תקופה ניתן היה להפקיע ללא חובת תשלום פיצויים.
בכל אחת מהחלקות (637 ו-638) נערכה פרצלציה, והחלקות החדשות שנוצרו הופקעו גם הן. חלקות מסוימות יועדו למטרות ציבוריות והינן בבעלות עיריית רמת גן , ואחרות נועדו למגורים והינן בבעלות פרטית של בני משפחת נלקין או של רוכשים אחרים. שתיים מהחלקות האמורות, חלקה 885 וחלקה 848 אוחדו בשנים 1950-1951 לחלקה 1165, שפוצלה מייד לארבע חלקות- 1166, 1167, 1168 ו-1169. לגבי ארבעת חלקות אלה, אושרה ביום 29.6.54 תוכנית בניין עיר (להלן: "תב"ע 6"), לפיה ייעודן של החלקות שונה משטח ציבורי פתוח לאזור מגורים ב', וזאת כמעין "פיצוי" עבור בעלי חלקות באזור אחר בעיר.
התובעים טוענים, כי מלכתחילה, היה על הנתבעות להודיע להם על השינוי בייעוד הקרקע, ולברר האם ברצונם לקבל את הקרקע עצמה בחזרה, או את סכום שווי הקרקע. בפועל, הנתבעות לא הודיעו לתובעים על שינוי הייעוד, ומכרו, שלא כדין, את הזכויות בקרקע לצדדים שלישיים. במצב זה, היה עליהן להציע לתובעים לקבל את שוויין או את שווי טובת ההנאה שהפיקו מהן הנתבעות, על פי הסכום הגבוה מביניהם, אך גם מחווה זו לא נערכה.
התובעים מבססים את תביעתם על עוולות של גזל והשגת גבול במטלטלין, הפרה וגזילה של זכות הבעלות, הפקעה שלא כדין ועשיית עושר ולא במשפט, ועותרים לקבלת הסעדים הבאים:
(א) סעד הצהרתי לפיו הנתבעות היו חייבות להשיב לתובעים את זכויותיהם בארבעת החלקות-1166,1167,1168,1169 שבגוש 6158, וזאת לאור השינוי בייעודן.
(ב) מתן צו המורה לנתבעות להעביר לתובעים זכויות בעלות בחלקת מקרקעין חלופית, שהינה שוות ערך לחלקות שהופקעו.
(ג) מתן צו המורה לנתבעות להשיב לתובעים את חלקה 1166, אשר טרם נמכרה לאחרים.
(ד) מינוי שמאי מטעם בית המשפט, אשר לו יוקנו סמכויות פיקוח על הליך בחירת והעברת הבעלות בקרקעות לתובעים ושינוי ייעודן.
(ה) באופן חלופי לסעדים ב' ו-ג' עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בסכום של 7,526,605 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין הפקעה שלא כדין ועשיית עושר ולא במשפט.
(ו) פיצויים להם זכאים התובעים בגין ההפקעה של החלקות, על פי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ובהתאם לערכן הנוכחי.
(ז) לחילופין לסעדים ב'-ו', עותרים התובעים לחייב את הנתבעות לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהן עושות בארבע החלקות שהופקעו, בסכום חודשי של 7,986.24 $.
2. בבקשתן מיום 12/10/04, טוענות הנתבעות כי יש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנותה, או לחילופין, להורות על פיצול הדיון בתביעה, כך שתוכרע ראשית טענת ההתיישנות.
לטענת הנתבעות, שינוי הייעוד של החלקות משטחי ציבור למגורים, נערך בהתאם לתכנית בניין עיר שאושרה ופורסמה בשנת
1955
והינה בבחינת דין מחייב. לטענתן, על אף שהתובעים הבחינו בעצמם כי בין השנים 1958-1978 הוקמו בנייני מגורים על גבי חלקות אלה, הם לא הגישו כל התנגדות לתב"ע ולא נקטו בשום הליך משפטי עד להגשת התביעה הנדונה (לפיכך, לטענתן, אין מקום להסתמכות פוטנציאלית של התובעים על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתישנות")).
בתגובתם מיום 17/1/05 טוענים התובעים, כי בניגוד להנחיה 51.006 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הנתבעות לא פנו ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיאשר להן להעלות טענת התיישנות.
לטענת התובעים, התביעה מבוססת על הזיקה קניינית שלהם לקרקע המופקעת, שלדעתם מהווה זכות תמידית שאינה נתונה להתיישנות.