החלטה בתיק א 20429/06

הנתבעת היא המבקשת בבקשה זו לדחייה על הסף של  התביעה, שהוגשה ב"סדר דין מקוצר", בעילת התיישנות.

לפי התביעה, ואין על כך מחלוקת, רכש התובע מאת הנתבעת חנות בפרויקט המוכר כ"תחנה המרכזית החדשה" בתל אביב, כפי המפורט בהסכם נספח א' לכתב התביעה, הוא גם נספח א' לכתב בקשה זו (להלן: "ההסכם" ו "החנות" בהתאמה).

מועד כריתת ההסכם הוא ביום 11.11.88 והתובע היה זכאי לקבל את החזקה בחנות בחודש ספטמבר 1990.

ביום 21.5.89 התקיימה פגישה בין הצדדים וסיכום הדברים ממנה (שאינו נושא תאריך משל עצמו) נחתם על ידי הצדדים וצורף לכתב התביעה כנספח ב' והוא גם נספח ב' לבקשה זו (להלן: "סיכום הדברים").

פרשנות ניסוחו העילג של סיכום הדברים היא אחת המחלוקות בין הצדדים, כאשר לטענת התובע, זכאי הוא לקבל מהנתבעת סכום של -.75,000 $ הואיל והתקיים התנאי המפורש בסעיף 3 סיפא, לסיכום הדברים בעוד שהנתבעת שוללת את הפרשנות הנ"ל, אלא שנושא זה אינו טעון דיון  במסגרת החלטה זו.

ביום 21.2.05 שלח התובע לנתבע מכתב, נספח ו' לכתב התביעה, לפיו הוא מבטל  את ההסכם עקב הפרתו היסודית על ידי הנתבעת ודורש חזרה את הכספים שמסר לנתבעת וכן פיצוי כספי (להלן: "מכתב הביטול"; הנתבעת מצידה השיבה במכתב לפיו היא דוחה את טענותיו של התובע (נספח ז' לכתב התביעה) ומשהוגשה התביעה, להחזר הסכומים ששולמו על ידי התובע לפי ההסכם, הוגשה בקשה זו לדחייתה עקב התיישנותה.

בבסיס עילת ההתיישנות עומדת טענת הנתבעת לכך שעילת התביעה, כפי שעולה מכתב התביעה, הוא העדר מסירה של החנות וכי עילה זו נוצרה, אם נוצרה, בחודש ספטמבר 1990 ומכאן התיישנותה של התביעה.

דומה שעשוי היה להיות ממש בטענת הנתבעת, אם אכן הייתה התביעה מבוססת רק על כך שהחזקה בחנות לא נמסרה לתובע.

נכון גם שהקורא את סעיפים 3, 13 ו 14 לכתב התביעה יכול להתרשם שאכן ההפרה היסודית הנטענת על ידי התובע, והיא העילה לתביעה, היא בגין אי מסירת החנות, מאז ספטמבר 1990 ועד למועד מכתב הביטול.

אילו כך היו פני הדברים, ייתכן והיה מקום לקבל את הבקשה במלואה; אלא, שהקורא את כתב התביעה כולו, יכול להסיק גם, ולו בדוחק, שהתובע טוען לביטול ההסכם גם בגין הפרה יסודית נוספת והיא באי קיום התחייבותה של הנתבעת את הוראות סעיף 3 הנ"ל לסיכום הדיון ואי תשלום הסכום  של -.75,000 $ שהייתה אמורה לשלם לו, לטענתו ולפי פרשנותו של סיכום הדיון על ידיו.

הדברים עולים מהאמור בסעיפי כתב  התביעה הנ"ל עצמם וכן גם ממכתב הביטול (סעיף 7 למכתב הביטול).

כתב התביעה מנוסח בצורה מרושלת, כמו גם מכתב הביטול עצמו; נזכרים בהם העניינים הנ"ל, אך אין הפרדה של ממש ביניהם וקשה להבין מהאמור בהם מהי עילת ביטול ההסכם הנטענת והאם העובדה, הנטענת שם, והיא ככל הנראה בעלת משמעות רבה, שהנתבעת סגרה שטח בחלק מהתחנה המרכזית בו מצויה החנות, ואינה מאפשרת לתובע לנצל אותה להפיק ממנה הנאה,  גם היא חלק מעילות הביטול הנטענות.

לכאורה, ניתן היה להניח שפעולה כזו (ולא הוסברה זכותה של הנתבעת לפעול כך אם כי גם לא נטען במפורש לכך שאין לה זכות לעשות כך), היא הגורם העיקרי לכך שהתובע ירצה לבטל את העסקה אולם לא כך נכתב.

עוד יצוין, והדבר נוגע במידת מה גם לאמור לעיל בדבר סגירת השטח הנ"ל, שלא נאמר דבר ולא נרמז דבר בטיעוני הצדדים באשר לזכויותיו הקנייניות של התובע בחנות, ועד כמה עמדה הנתבעת בהתחייבויותיה להקנות לתובע חכירה לדורות כפי הקבוע בסעיף 4(א) להסכם ועד כמה משפיע עניין זה על טענותיהם של הצדדים, והאם, בהנחה שהחכירה נרשמה על שם התובע, יש בכך כדי להשפיע על עמדתו לעניין מסירת החזקה לאור הוראות הסעיף הנ"ל באשר למועד רישום החכירה הנסמכת על מועד מסירת החזקה בחנות.

מכל האמור לעיל, נראה שדין הבקשה להתקבל חלקית במובן זה שככל שעילת התביעה מתבססת על אי מסירת החזקה של החנות, במועד שנקבע בהסכם, עילה זו התיישנה.

יתר עילות התביעה, שמן הראוי שתתוקן, נותרות בעינן.

התובע, האחראי בין היתר לניסוחו הלקוי של כתב התביעה, ישא בהוצאות הבקשה, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של -.2,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

הנתבעת לא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן; ככל הנראה נסמכה על בקשה זו, וגם לא  הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן.

לכאורה זכאי התובע ליטול פסק דין בהעדר הגנה; יחד עם זאת בנסיבות שנוצרו, כפי שלעיל וכפי שלהלן, לא נראה לי ראוי ליתן בשלב זה פסק דין.