החלטה בתיק א 19439/06

התובעות השכירו לנתבע נכס לתקופה שהייתה אמורה להסתיים ביום 31/12/05, בהמשך ליחסי שכירות שהיו קיימים ביניהם שנים רבות באשר לאותו הנכס והכל  כמפורט בחוזה השכירות מיום 5.6.83 ותוספת שנרשמה לו והמכונה "הסכם להארכת חוזה שכירות" מיום 11.1.2001 אשר צורפו כנספחים (משום מה ללא מספור וסימון) לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" (להלן יכונה ההסכם הנ"ל כ "ההסכם").

לפי סעיף 3 להסכם הייתה לבנק הנתבע (להלן: "הבנק") האופציה להאריך את שהותו בנכס במסגרת יחסי השכירות לתקופה נוספת, החל מיום 1.1.2006 ועד ליום  31.12.2008 בתמורה לתשלום דמי שכירות שייקבעו (להלן: "האופציה" ו "התקופה הנוספת" בהתאמה).

לא נקבעה בהסכם דרך להפעלתה של האופציה ונראה כמסתבר, מכך שניתנה הזכות לבנק להביא להפעלת האופציה, שאין היא נכנסת לתוקפה ללא הודעה של הבנק על רצונו בכך.

מכל מקום, אין צורך לדון בשאלה כיצד תופעל האופציה, הואיל והבנק הודיע על רצונו המפורש שלא להפעילה ולסיים את יחסי השכירות בין הצדדים במועד הקבוע ב הסכם וזאת במכתבו מיום 27.10.05 (להלן: "מכתב הסיום").

למרות האמור במכתב הסיום, לא פינה הבנק את הנכס במועד הקבוע בהסכם והוא המשיך להחזיק בו תקופה מסוימת (שזמנה המדויק לא הוברר אך אינה עולה, ככל הנראה, על שלשה חודשים) גם לאחר מועד סיום השכירות הנ"ל (להלן: "תקופת ההחזקה").

לטענת הבנק, כפי שעולה ממכתב שהוצא על ידיו ביום 9.11.05 והנספח גם הוא לכתב התביעה, החזקתו בנכס בתקופת ההחזקה נובעת מהסכם נוסף שאליו הגיעו הצדדים, ככל הנראה הסכמה בע"פ, על כך שהשכירות על פי ההסכם תוארך לתקופה של 3 חודשים נוספים (להלן: "המכתב השני").

המכתב השני הוצא על ידי הבנק, לכאורה לצורך מתן תיעוד לאותו הסכם בע"פ והוא יצא כאמור לעיל זמן ניכר לפני הגיע מועד סיום תקופת השכירות שלפי ההסכם.

לאחר המכתב השני התחילה התכתבות בין הצדדים שעיקרה, טענת התובעות לכך שלא היה כל הסכם בע"פ הממשיך את ההסכם בניגוד לעמדת הבנק וכי החזקת הבנק בנכס משמעה, מבחינת התובעים, הפעלת האופציה על ידי הבנק ותשובות הבנק הדוחות את עמדת התובעות.

סופה של אותה התכתבות היא בתביעה שהוגשה כאמור, ב"סדר דין מקוצר" לתשלום דמי שכירות  עבור מלוא פרק הזמן של  התקופה הנוספת.

עניינה של הבקשה הנוכחית הוא למחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה.

יצוין כי ספק רב אם ניתן היה להגיש את התביעה ב"סדר דין מקוצר" וייתכן גם שהתביעה, בצורתה כתביעה כספית היא תביעה מוקדמת, הואיל ודמי השכירות לתקופה הנוספת היו צריכים להיקבע על ידי שמאי, שימונה על ידי הצדדים, כפי סעיף 5 להסכם, כך שבכל מקרה, גם אם הייתי מקבל את עמדת התובעות, לפיהן הופעלה האופציה, לא ניתן לומר שדמי השכירות הנתבעים במסגרת התובענה הנוכחית הם דמי השכירות המוסכמים.

לא ראיתי צורך להידרש להיבט זה של הדברים הואיל ולטעמי צודק הבנק בטענתו לפיה כתב התביעה, כמו שהוא, אינו מגלה עילה.

התובענה נסמכת, לכאורה, על חוזה השכירות, ההסכם ומכתבי הבנק אולם נראה במפורש מהתכתובת שהבנק לא הפעיל את האופציה והחזקתו במושכר בתקופת ההחזקה אינה קשורה באופציה.

ההיגיון העומד לכאורה בבסיס עמדת התובעות הוא שהבנק אינו רשאי להחזיק במושכר בלא זכות (דבר נכון לכאורה) ועל כן יש את החזקתו כנובעת מהפעלת האופציה (ראה, בין היתר, סעיפים 4, 5 לתגובת התובעות לבקשת הבנק).

אלא ש"ההיגיון" הנ"ל  הגיוני רק במירכאות; אכן הבנק יכול להחזיק את הנכס, אכן, במסגרת הפעלת האופציה, אך לא רק כך; הבנק יכול להחזיק בנכס על פי הסכם מאוחר, כפי טענתו, הגם שבע"פ, שדבר אין לו עם האופציה; הבנק יכול להחזיק בנכס שלא על פי זכות שבדין; קרי, אם לא תתקבל טענת הבנק על כך שנכרת הסכם בע"פ בינו לבין התובעות, בלא קשר להפעלת האופציה, משמעות הדברים היא שהבנק החזיק בנכס כמסיג גבול; במקרה כזה זכאיות כמובן התובעות לסעדים הקבועים בדין כנגד מסיג גבול, לרבות תשלומי פיצויים או דמי שכירות ראויים, אך אין בכך כדי להביא להפעלה של האופציה יש מאין.

למעשה התביעה הנכונה שהיה על התובעות להגיש (מתוך הנחה שאין הסכם בע"פ בינם לבין הבנק) היא תביעה בעילות האמורות לעיל.

התביעה, כפי צורתה דהיום, ככל שנשענת העל המסמכים הנ"ל, היא חסרת עילה.

דינה של תביעה זו להימחק.

אכן, מקובל הוא שאם ניתן להציל את התביעה ממחיקה על ידי תיקונה ייעתר בית המשפט לבקשה לתיקון כתב התביעה אולם לא ראיתי לעשות כן במקרה זה משני טעמים: